יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

מי לאומן?

ביום שישי קראתי את כתבתו של ארי שביט על יוזמתם החדשה של שמואל הספרי ואלדד יניב לפרסם מניפסט חדש, שיספק מצע לשמאל חדש ומשופר, שמאל שיהיה חף מכל הבעיות המוכרות של השמאל הקיים, ויספק אלטרנטיבה לציבור השמאלני בישראל.

לשמאל בישראל אכן יש בעיות רבות ועמוקות ואין חולק על כך.  בראש וראשונה סובל השמאל ממיעוט של ייצוג בכנסת.  כמו כן, קולו אינו נשמע מספיק במגוון מקרים ונושאים.  הוא לא מצליח להסביר את רעיונותיו לציבור ולהשפיע על מדיניות.

במצב זה, יש אכן צורך בשינוי גישה ובעיקר בחשיבה מחדש על האמצעים בהן מפלגות השמאל מעבירות את המסר שלהן לציבור ומצרפות אותו לחזון שלהן.  לכאורה, המניפסט החדש של הספרי ואלדד מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון.

אולם אין רחוק מכך.  ככל שמגלים יותר על היוזמה ועל מניעיהם של היוזמים, כך נהיה ברור מאוד שלא שמאל, לא חדש, לא שוחר שלום ובטח שלא חברתי.  אם תקראו את הטקסט בקפידה, תגלו כי השניים אינם מציעים דברים קונקרטיים חיוביים, אלא שואבים מביקורת על כל העולם והולכים על גישת השלילה.  כל המפלגות רעות, כל הפוליטיקאים עצלנים, כל הרעיונות לא רלוונטיים.  דווקא משני אישים המתיימרים להבין משהו בפוליטיקה, העלמת העין מהאמת מאכזבת ומעצבנת במיוחד. 

נתחיל בהתייחסות למניפסט עצמו.  קראתי והזדעזעתי שהאנשים האלה קוראים לעצמם שמאלנים.  מי שרואה עצמו שמאל חברתי, שם בראש וראשונה את שוויון הזכויות לנגד עיניו.  הוא רואה בכולם אזרחים שווים וקובע כי יש זכויות בסיסיות שאינן תלויות בדבר.  גם לא בשירות צבאי.  אני מסכים לגמרי שיש צורך במנגנון שוויוני של שירות צבאי או אזרחי לכולם.  הדבר יתרום הן להשוואת חובות האזרחים והן למדינה.  אולם ברור לכל שמאלני אמיתי שאין להתנות את הזכויות בחובות.

בואו ניזכר מי המפלגה שמובילה את השיח הזה כיום – ישראל ביתנו.  הנוסחה שלהם מאוד דומה – לא שירת בצבא? נשלול את אזרחותך.  ההצעות של הספרי ויניב יכולות להשתלב היטב בקמפיין הבא של ליברמן.  התניית זכויות אזרחיות וחברתיות בחובות, משמעותה הפקרה אזרחית, פגיעה בשוויון והתעלמות מהאחר.   היומרה של הכותבים להציג את השיח הלא דמוקרטי הזה כשמאל היא לא רק חצופה, אלא גם מסוכנת.  הימין כבר מאמין בזה, ועכשיו יש סכנה שמאחר ששני אישים מוערכים אומרים שזה שמאל, הציבור הכללי גם יתחיל להאמין.

עוד יותר חצופה היא הביקורת שלהם על השמאל הציוני הקיים.  נכון, שמענו הרבה ב2006 על "בייליניזם" ועל "מרצ רק עוסקת בשלום" אבל אפילו הציבור יודע יותר מהם, שג'ומס, יו"ר מרצ, נחשב למומחה הכי גדול בכנסת בנושא התקציב ולא מפספס ישיבה של ועדת הכספים של הכנסת.  אבל אולי הספרי ויניב לא חושבים שהתקציב נוגע בנושאים חברתיים.  כנראה שזה רק קשור לשלום (הרי אם זה קשור למרצ, זה כנראה רק קשור לשלום).

הם כנראה לא שמעו על פעילותו הנרחבת של ג'ומס למען הבדואים בדרום.  ימים ספורים לאחר שסיעת מרצ מעלה לדיון מיוחד בכנסת את הנושא של דחיית תלמידים יוצאי אתיופיה מבתי ספר בפתח תקווה, טוענים יניב והספרי, כי למרצ ולג'ומס, העומד בראשה, אין מקום בסדר היום לדבר מלבד הליך השלום, כולל יוצאי אתיופיה.   הם כנראה לא שמעו על ח"כ לשעבר רן כהן שחוקק את חוק הדיור הציבורי, שבעזרתו התאפשר לאלפי משפחות עניות להשיג דיור במחירים נמוכים.  הם כנראה לא שמעו על ח"כ אילן גילאון, שליווה את מאבק הנכים ועכשיו מוביל את שדולת בעלי המוגבלויות בכנסת.  הם כנראה לא שמעו שחלק רב מפעילותה של ח"כ לשעבר זהבה גלאון בכלל לא נגע לפלסטינים אלא לקורבנות סחר בנשים.  הם שכחו שח"כ ניצן הורוביץ הוא מחברי הכנסת המובילים בחקיקה בנושאים סביבתיים ואזרחיים.  באמת קל מאוד להתעלם מהעובדות כשרוצים רק להתנגח. 

אכן הציבור עדיין מחזיק בדעה השגויה שהשמאל עוסק רק בשלום.  אבל תפיסה מוטעית זו נגרמת ומונצחת בדיוק בגלל אנשים חסרי אחריות וחסרי בושה כמו הספרי ויניב, שמסיבותיהם שלהם ממשיכים לטעון דברים אלה, שאין להם קשר למציאות, אבל משכנעים בקלות את הציבור.  גם עמיר פרץ אמר זאת ב2006 ואז הלך והצביע נגד חוק העלאת שכר המינימום שהציעה סיעת מרצ, למרות שההצעה נכללה בראש הקמפיין שלו במערכת הבחירות באותה שנה.  מאוד נוח לטעון שהאחר "לא חברתי".  כולם יודעים שהציבור לא יבדוק אתכם.  שהציבור לא באמת ילך לאתר האינטרנט של הכנסת ויספור כמה הצעות חוק חברתיות הגישו סיעות השמאל לעומת הצעות חוק שעוסקות בשלום ולעומת הצעות חוק חברתיות שמגישות סיעות מהימין (כולל ש"ס!).  כמובן שאין זה מפחית מחשיבות השגת שלום וקידומו שזהו חלק אידיאולוגי ממצען של מפלגות שמאל בכל רחבי העולם ואין להתבייש בחתירה למניעת אלימות.

הכי חמורה ומדאיגה היא היומרה שלהם להגדיר מחדש את השמאל הלאומי.  מפלגות מרצ והעבודה הן כבר מפלגות ציוניות.  אבל זה לא מספיק להספרי ויניב.  הם חוברים לימין בדרישה כלפי חברי מפלגות השמאל להוכיח שוב ושוב את נאמנותן למדינה.  בעיניהם, אי אפשר גם לפעול למען השלום וגם להיות לאומי.  בכך הם משרתים בדיוק את האג'נדה של הימין, שמנסה ואף מצליח בשנים האחרונות לגנוב מהשמאל את הבעלות על הציונות, ולהגדיר את הציונות כך שהיא למעשה מוציאה מתוכה את השמאל שמאמין בהומניזם ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים.  מעכשיו, שמאלנים יצטרכו לבחור, האם הם "לאומיים" או לא – אם לא, הם אוטומטית נחשבים לבוגדים ולאנטי ציוניים. 

שוב הספרי ויניב מוכיחים שעקרונותיהם ה"שמאלנים" סלקטיביים.  שוויון זה חשוב, אבל רק בחובות.  אסור להזניח את האחר במצוקתו, אבל לעניין זה לא נחשבים הפלסטינים, אשר השאיפה להפוך את חייהם לנסבלים נחשבת למותרות של השמאל ומוצגת על-ידי הספרי ויניב כמנותקת לגמרי מהעקרונות השמאליים של חירות ושוויון, הזכות לחיים וחופש התנועה.

נוצרה פה סיטואציה מעניינת.  מצד אחד, השיח של הספרי ויניב מאוד דומה לשיח הימני הליכודניקי.  הם אף נתנו החליטו לאמץ את המושג השגור ביותר בפי טוקבקיסטים מהימין –  "סמול" (מושג שכוונתו מעליבה בכוונה) וקבעו כי השמאל היום אינו פטריוטי מספיק.  ומצד שני, הם קוראים לעצמם שמאלנים, ומדבריהם אף משתמעת קריאה למפלגת שמאל חדשה.  קשה למצוא מקום להתחיל על מנת לנסות ולהבין את מקור הדברים והשפעתם.  קשה לשלול היום את האפשרות שמקור הדברים הוא רצון לתמוך באחד הצדדים הניצים בתוך מפלגת העבודה (אולי הצד שמתנהל כבר כמפלגה נפרדת?).  אם כך, הרי שמדובר בניצול ציני של דעת הקהל הקיימת (והשגויה במידה רבה) על-ידי אנשים שאמורים לדעת יותר טוב.

כך או כך, הרי שדבר אחד ברור – הכותבים לא מחזיקים בעקרונות שמאליים ולא מכירים את השמאל הישראלי.

*תודה רבה ומקרב לב למאיה על העריכה והערותיה

6 תגובות:

  1. בוא נקווה שבלון הניסוי הזה שהפריח ארי שביט יישאר במסגרת בלון של ארי שביט ותו לא.

    השבמחק
  2. בלון ניסוי או לא, לעד שמאלנים יצטרכו להתמודד עם הנזק שנוצר.

    השבמחק
  3. אני לא הייתי מצפה להרבה מהאדם שדאג להחזיר לנו שנית את מחריב השמאל ואויב השלום מספר אחת במדינה-אהוד ברק. במתכוון או שלא, אלדד יניב הביא עלינו רק נזק ונראה שאין לו שום כוונה להפסיק.
    הביקורת שלהם על מרצ מגוחכת, הבעייה של מרצ היא שהיא זנחה את ההובלה של מחנה השלום, ואפילו מנסה להתנער במקצת מדגל זה בטיעון שכאשר אפילו נתניהו מקבל את עיקרון שתי המדינות - על מרצ להתרכז בנושא החברתי ולזנוח את המדיני. הדבר הזה הוא בעוכריה של מרצ,
    מרצ התחילה את הקריסה שלה לאחר שלא הצליחה לספק לציבור שלה הסבר על קריסת תהליך אוסלו ופריצת האינתיפאדה ב2000, מרצ קרסה לאחר שממשלה בה הייתה שותפה מרכזית הכפילה את קצב ההתנחלות וכל שריה וח"כיה עמדו מנגד ושתקו (מלבד מוסי רז). מרצ פרשה מאותה ממשלה בגלל ריב סמכויות ותקציבים במשרד החינוך, והמשיכה לשתוק בעיניין ההתנחלויות.
    בבחירות לראשות הממשלה ב2001 מרצ סירבה לספק אלטרנטיבה לברק (שריד טירפד את האפשרות שמרצ תתמוך בשמעון פרס כמועמד), למעשה פעיליה עמדו בראש הקמפיין הכושל שלו, לאחר שאנשי מפלגת העבודה נואשו ממנו, זה אותו ברק שמיהר להכריז שאין פרטנר פלסטני. אף אחד במרצ לא טרח להתווכח עם הקביעה הזו.
    "יוזמת זנווה" הייתה ניסיון חשוב לתת מענה לאג'נדת ה"אין פרטנר"' אך ראש הממשלה דאז שהבין שהיוזמה עלולה לחולל כאן תהליך מדיני שהוא אינו רוצה בו, ולכן יזם את תוכנית ההתנתקות (הדברים מבוססים על דבריו של וייסגלס לארי שביט), תהליך שהיה חד צדדי, ושחיזק את הרעיון שאין לנו פרטנר פלסטיני.
    יוסי ביילין מתח ביקורת על ההתנתקות, וטען שנסיגה חד צדדית תחליש את המתונים ותחזק את הקיצוניים בקרב הפלסטינים, הדברים הללו לא נשמעו בקול מספיק חד וברור, והיו במרצ כאלה שהשתיקו כל ביקרות על ההתנתקות, מחשש שביקורת כזו עלולה לסכל אותה.
    אני חייב להבהיר, אין לי ספק שמרצ הייתה מחוייבת להצביע בעד תוכנית ההתנתקות בכנסת, אך היא הייתה חייבת לעשות זאת תוך הסתיגות קולנית מתוצאותיה. השתלטות החמאס על רצועת עזה נתנה נשק לתועמלני הימין: "אמרנו לכם", הם אמרו, גם אנחנו הזהרנו מפני אותם הדברים, אבל את זה אפילו אנשי מרצ לא זוכרים. ההתנתקות ותוצאותיה שוב חיזקו את אג'נדת ה"אין פרטנר" ובכך החלישו את השמאל ומרצ עוד יותר.
    סיעת מרצ המוחלשת מורכבת היום משלושה אנשים מוכשרים וטובים שאינם מסוגלים (או לפחות לא עושים מאמץ רב מידי) לייצר אג'נדה מדינית. המהיג של מרצ ממשיך לעשות את עבודתו בוועדת הכספים, אך להישאר אלמוני בקרב הציבור, יו"ר הסיעה עובד קשה בעזרה למוחלשים, וניצן הורביץ מתרכז בעיקר בנושאים אזרחיים. כל הנושאים הללו הם טובים וחשובים, אבל אם מרצ לא תבלוט בנושא המדיני אין לה תקומה!

    השבמחק
  4. תודה על הפוסט המשובח. קשה לי עדיין להשתחרר מהגועל שאפף אותי למקרא המניפסט. דבר אחד ברור - מהומה תקשורתית הם יודעים ליצור.

    השבמחק
  5. הכתוב בהארץ בתחילה עצבן, ולאחר כמה שעות פשוט דיכא. התחלתי להבין שקובעי דעת הקהל כבר מזמן אינם האנשים האידיאולוגים, אלא הפרגמטיים שמוכנים לטעון הכל רק בשביל ספין פוליטי (ולמי שלא הבין - זה בדיוק מה שזה - ספין כדי לנטוע בסיס להקמת מפלגת שמאל-מרכז-לאומית-"חברתית" חדשה, שתבוסס על מורדי העבודה. דווקא יש שם אנשים אידיאולוגיים בקרב מורדי העבודה. חבל שמי שעוזר להם (למיטב ניחושי) התחיל על רגל ימין, תרתי משמע.

    מאיה

    השבמחק
  6. כוונתי, אגב, לא היתה שאין לעסוק בנושא המדיני ואין להביא לשלום. לטעמי המצב הפוך - אסור להסתיר את הדעות והעמדות, גם אם אלו מעצבנות או שאינן פופולריות. עם זאת, הקביעה שזהו הדבר היחיד שהשמאל עוסק בו היא קביעה דמגוגית אשר בינה ובין עובדות אין דבר.

    השבמחק