אני יושב וחושב על מה לכתוב הפעם. אני יודע שהעליתי פוסט רק לפני ימים ספורים, ועוד לא נתתי לחבריי שקוראים את הבלוג מתוך נימוס עוד הפסקה, אבל פני התקשורת היום הכניסו לי עוד כמה קוצים לישבן.
בעודי מפגין, רוכב ומוחא על השטות של המפקח על הביטוח להעלות את תעריפי הביטוח לכלי רכב דו-גלגליים, נראה שהמדינה ממשיכה עם הצעד הבלתי-הומאני בעליל של גירוש ילדי עובדים זרים. עוד אני כועס על זה ומתחיל לפתח בראש תיאוריות בנוגע להתפטרותו של ציקי סלע כמפקד (?) יחידת עוז, אני מגלה שאוטוטו יש נישואים אזרחיים בישראל.
טוב, בסדר, לא בדיוק נישואים – רק רישום אזרחי. כמובן גם שלא לכולם – זה לא יכלול מוסלמים (אבל זה בסדר, יש להם בעיות נוספות) וזה לא יכלול יהודים (למה צריך את זה היום?) וזה מן הסתם גם לא יכלול בני זוג מאותו המין (). אז למי זה עוזר? ככל הנראה בערך 200 זוגות בשנה של בני זוג ששניהם אינם יהודים או מוסלמים. כמה מתוכם ינצלו זאת? הרבה פחות – זכויותיהם לא ישתוו לאלו של זוג נשוי בעקבות החוק והם יצטרכו להכפיף עצמם בכל זאת לרבנות שתאפשר להם לעשות זאת (חלילה שלא יסתנן יהודי לזוג).
מה משותף לכל הדברים?
הפרט מול הממשלה, כרגיל. הממשלה פועלת מתוך אינטרסים צרים תוך פגיעה מהותית בזכויות בסיסיות של אזרחים ותושבים.
כמדינת ישראל אנחנו חייבים להיות כל כך מיוחדים, שאין עוד דמוקרטיה שבה למוסדות דת (שלא מייצגים אף את רוב בני אותה הדת) יש סמכות בלעדית על קשר בין בני זוג. כנראה שהיום הסיבה לכך נותרה בדמות אלפי רבני הממסד, בתי הדין והכוח והשררה שבידיהם. עבדו כל כך קשה להשיגם, חבל לוותר על כך. שלא לדבר על ההומופוביה שמכניסה את חברי הכנסת לתזזית (למרות הצהרותיהם) ומאוד תקשה עליהם, כרגיל, להצביע בעד נישואים אזרחיים בין בני זוג מאותו המין.
מאבק ילדי העובדים הזרים מגיע מאותו מקום בדיוק. שנאת הזר בישראל היתה יכולה להיות מאוד אירונית, אם לא היתה כה עצובה. מאות ואלפי שנים שנרדפו היהודים; אנחנו קוראים לכך אנטישמיות – אבל אין הבדל בינה לבין שנאת הזר שלנו. חלילה שילדים שנולדו וגדלו בארץ, מדברים עברית ורוצים אף לשרת בצבא (הכובש) יהיו ישראלים. אם הם לא יהודים – עדיף מראש לזרוק אותם. לשים על מטוס ולשכוח מהעניין.
מאבק רוכבי האופנועים והקטנועים אמנם נראה פחות רגשי וקורע מילדים שמגורשים ממדינתם, אך הדברים שמסתתרים מאחוריו דומים. למרות שמדובר ב 100,000 רוכבים בישראל, בדרך כלל עדיין מדובר ב"שונה". הם מעצבנים בעיקר (עוקפים בפקק, חונים על המדרכה) וזו כבר סיבה טובה שישלמו יותר, המניאקים. אבל רוב הרוכבים הם צעירים, רבים מהם סטודנטים. אין הם יכולים להרשות לעצמם כלי תחבורה אחר ולרוב אין חלופת תחבורה ציבורית נאותה. רבים מהם אף מסתמכים על כלי תחבורה זה לפרנסתם. בימים הקרובים, בתזמון מצויין עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, אלפי סטודנטים יצטרכו לשלם ביטוח חובה לאופנוע שמתקרב לשכר הלימוד שהם משלמים (לא הגענו אפילו לדיון על שכר הלימוד בישראל) ועובר לעיתים את ערך כלי התחבורה שלהם.
אותם רוכבים מעצבנים מקצרים לכולם את הפקקים, מפחיתים את זיהום האוויר ועוזרים (בקטנה) להקטנת הפערים. אגב, מי ישלם פחות ביטוח? ניחשתם נכון – אלו שיש להם יותר – רוכבים מבוגרים וותיקים שבדרך כלל התבססו כלכלית זה מכבר (אך בכל מקרה מדובר במיעוט).
כהערת אגב אציין שיש חשיבות עצומה להגברת הבטיחות בדרכים וצמצום התאונות. רוכב אופנוע שנוהג בפרעות ומסכן את חייו וחיי אחרים הוא לא יותר ולא פחות "בסדר" מנהג מכונית שחותך ומתפרע על הכביש.
אז כאמור, גם כאן, הפרט מול הממשלה, מול המדינה, זוכה לכתף קרה. חברות הביטוח יגרפו רווחים נוספים (הן רחוקות מהפסד, אל דאגה) ומי שמשלם זה מי שכבר לא יכול לעמוד בזה.
אני קורא לרוכבי האופנועים והקטנועים להגיע היום לשד' בן ציון, פינת קינג ג'ורג' בשעה 19:00 לתמיכה בילדי העובדים הזרים ומחר, כשממשיכים לשכנע ח"כים להשתמש בהיגיון לטובת הרוכבים, לזכור גם את מאות אלפי אזרחי ותושבי המדינה שלא יכולים לממש זכות בסיסית בישראל ולהינשא. תזכירו לח"כים שבני זוג מאותו המין הם בעלי זכויות שוות, בין אם הם רוכבים ובין אם לאו.
אני קורא גם לתומכים בזכויות ילדי העובדים הזרים להזכיר לחבריכם לחתום על העצומה לביטול העלאה תעריפי הביטוח.
ובכלל – כשאנחנו נאבקים למען זכויות שלנו ולמען שוויון, צריך לזכור שכולם נמצאים באותה הסירה. זה הזמן לסולידריות (בעצם, מתי לא הזמן?)
