יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

ביטוח חובה להולכי רגל?

את הולכת רגל?  אתה חוצה כביש?  מהיום עליכם לבטח עצמכם בביטוח חובה.  לא יתכן הדבר שאתם מסתובבים בציבור, חשופים, ללא כריות אוויר או חגורות בטיחות, ונפגעים בתאונות דרכים.


הגיע הזמן להפסיק את העוול של נהגי כלי הרכב שמסבסדים באמצעות תשלומי הביטוח שלהם את הטיפול הרפואי בהולכי הרגל החוצפנים שנפגעים להם בתאונות הדרכים.

נשמע הזוי?
אלו בערך הטיעונים של חברות הביטוח, שהתקבלו על ידי פקידי האוצר, על מנת להעלות את תעריפי ביטוח החובה של האופנועים והקטנועים בישראל.

70% מהתאונות בהן מעורבים כלי רכב דו-גלגליים אינן באשמתם אלא באשמת הרכב המעורב, כשיש כזה.  למרות זאת, גם בתאונה שבה 100% מהאשמה מוטלת לפתחי נהג הרכב, הביטוח של האופנוע צריך להשתתף בפיצוי.

יותר אופנועים וקטנועים=פחות פקקים=יותר מקומות חניה פנויים=פחות זיהום אוויר


בנוסף, חלק ניכר מהרוכבים הם צעירים, רבים סטודנטים, ורבים ללא אפשרות לכלי תחבורה אחר או חלופת תחבורה ציבורית נאותה.  המאבק בתעריפי ביטוחי החובה הוא מאבק חברתי של סולידריות.  עצימת עיניים לגזירה תפגע בעיקר וקודם כל ברוכבים שאינם בעלי אמצעים משמעותיים (רובם) ולאחר מכן היא תפגע בחברה ובמשק.


זה הזמן להצטרף למאבק, לחתום על העצומה, להגיע לפעילויות השונות ולדאוג שלא תתקיים גם גזירה זו. 


רכיבת מחאה הבוקר:






יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

מי לאומן?

ביום שישי קראתי את כתבתו של ארי שביט על יוזמתם החדשה של שמואל הספרי ואלדד יניב לפרסם מניפסט חדש, שיספק מצע לשמאל חדש ומשופר, שמאל שיהיה חף מכל הבעיות המוכרות של השמאל הקיים, ויספק אלטרנטיבה לציבור השמאלני בישראל.

לשמאל בישראל אכן יש בעיות רבות ועמוקות ואין חולק על כך.  בראש וראשונה סובל השמאל ממיעוט של ייצוג בכנסת.  כמו כן, קולו אינו נשמע מספיק במגוון מקרים ונושאים.  הוא לא מצליח להסביר את רעיונותיו לציבור ולהשפיע על מדיניות.

במצב זה, יש אכן צורך בשינוי גישה ובעיקר בחשיבה מחדש על האמצעים בהן מפלגות השמאל מעבירות את המסר שלהן לציבור ומצרפות אותו לחזון שלהן.  לכאורה, המניפסט החדש של הספרי ואלדד מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון.

אולם אין רחוק מכך.  ככל שמגלים יותר על היוזמה ועל מניעיהם של היוזמים, כך נהיה ברור מאוד שלא שמאל, לא חדש, לא שוחר שלום ובטח שלא חברתי.  אם תקראו את הטקסט בקפידה, תגלו כי השניים אינם מציעים דברים קונקרטיים חיוביים, אלא שואבים מביקורת על כל העולם והולכים על גישת השלילה.  כל המפלגות רעות, כל הפוליטיקאים עצלנים, כל הרעיונות לא רלוונטיים.  דווקא משני אישים המתיימרים להבין משהו בפוליטיקה, העלמת העין מהאמת מאכזבת ומעצבנת במיוחד. 

נתחיל בהתייחסות למניפסט עצמו.  קראתי והזדעזעתי שהאנשים האלה קוראים לעצמם שמאלנים.  מי שרואה עצמו שמאל חברתי, שם בראש וראשונה את שוויון הזכויות לנגד עיניו.  הוא רואה בכולם אזרחים שווים וקובע כי יש זכויות בסיסיות שאינן תלויות בדבר.  גם לא בשירות צבאי.  אני מסכים לגמרי שיש צורך במנגנון שוויוני של שירות צבאי או אזרחי לכולם.  הדבר יתרום הן להשוואת חובות האזרחים והן למדינה.  אולם ברור לכל שמאלני אמיתי שאין להתנות את הזכויות בחובות.

בואו ניזכר מי המפלגה שמובילה את השיח הזה כיום – ישראל ביתנו.  הנוסחה שלהם מאוד דומה – לא שירת בצבא? נשלול את אזרחותך.  ההצעות של הספרי ויניב יכולות להשתלב היטב בקמפיין הבא של ליברמן.  התניית זכויות אזרחיות וחברתיות בחובות, משמעותה הפקרה אזרחית, פגיעה בשוויון והתעלמות מהאחר.   היומרה של הכותבים להציג את השיח הלא דמוקרטי הזה כשמאל היא לא רק חצופה, אלא גם מסוכנת.  הימין כבר מאמין בזה, ועכשיו יש סכנה שמאחר ששני אישים מוערכים אומרים שזה שמאל, הציבור הכללי גם יתחיל להאמין.

עוד יותר חצופה היא הביקורת שלהם על השמאל הציוני הקיים.  נכון, שמענו הרבה ב2006 על "בייליניזם" ועל "מרצ רק עוסקת בשלום" אבל אפילו הציבור יודע יותר מהם, שג'ומס, יו"ר מרצ, נחשב למומחה הכי גדול בכנסת בנושא התקציב ולא מפספס ישיבה של ועדת הכספים של הכנסת.  אבל אולי הספרי ויניב לא חושבים שהתקציב נוגע בנושאים חברתיים.  כנראה שזה רק קשור לשלום (הרי אם זה קשור למרצ, זה כנראה רק קשור לשלום).

הם כנראה לא שמעו על פעילותו הנרחבת של ג'ומס למען הבדואים בדרום.  ימים ספורים לאחר שסיעת מרצ מעלה לדיון מיוחד בכנסת את הנושא של דחיית תלמידים יוצאי אתיופיה מבתי ספר בפתח תקווה, טוענים יניב והספרי, כי למרצ ולג'ומס, העומד בראשה, אין מקום בסדר היום לדבר מלבד הליך השלום, כולל יוצאי אתיופיה.   הם כנראה לא שמעו על ח"כ לשעבר רן כהן שחוקק את חוק הדיור הציבורי, שבעזרתו התאפשר לאלפי משפחות עניות להשיג דיור במחירים נמוכים.  הם כנראה לא שמעו על ח"כ אילן גילאון, שליווה את מאבק הנכים ועכשיו מוביל את שדולת בעלי המוגבלויות בכנסת.  הם כנראה לא שמעו שחלק רב מפעילותה של ח"כ לשעבר זהבה גלאון בכלל לא נגע לפלסטינים אלא לקורבנות סחר בנשים.  הם שכחו שח"כ ניצן הורוביץ הוא מחברי הכנסת המובילים בחקיקה בנושאים סביבתיים ואזרחיים.  באמת קל מאוד להתעלם מהעובדות כשרוצים רק להתנגח. 

אכן הציבור עדיין מחזיק בדעה השגויה שהשמאל עוסק רק בשלום.  אבל תפיסה מוטעית זו נגרמת ומונצחת בדיוק בגלל אנשים חסרי אחריות וחסרי בושה כמו הספרי ויניב, שמסיבותיהם שלהם ממשיכים לטעון דברים אלה, שאין להם קשר למציאות, אבל משכנעים בקלות את הציבור.  גם עמיר פרץ אמר זאת ב2006 ואז הלך והצביע נגד חוק העלאת שכר המינימום שהציעה סיעת מרצ, למרות שההצעה נכללה בראש הקמפיין שלו במערכת הבחירות באותה שנה.  מאוד נוח לטעון שהאחר "לא חברתי".  כולם יודעים שהציבור לא יבדוק אתכם.  שהציבור לא באמת ילך לאתר האינטרנט של הכנסת ויספור כמה הצעות חוק חברתיות הגישו סיעות השמאל לעומת הצעות חוק שעוסקות בשלום ולעומת הצעות חוק חברתיות שמגישות סיעות מהימין (כולל ש"ס!).  כמובן שאין זה מפחית מחשיבות השגת שלום וקידומו שזהו חלק אידיאולוגי ממצען של מפלגות שמאל בכל רחבי העולם ואין להתבייש בחתירה למניעת אלימות.

הכי חמורה ומדאיגה היא היומרה שלהם להגדיר מחדש את השמאל הלאומי.  מפלגות מרצ והעבודה הן כבר מפלגות ציוניות.  אבל זה לא מספיק להספרי ויניב.  הם חוברים לימין בדרישה כלפי חברי מפלגות השמאל להוכיח שוב ושוב את נאמנותן למדינה.  בעיניהם, אי אפשר גם לפעול למען השלום וגם להיות לאומי.  בכך הם משרתים בדיוק את האג'נדה של הימין, שמנסה ואף מצליח בשנים האחרונות לגנוב מהשמאל את הבעלות על הציונות, ולהגדיר את הציונות כך שהיא למעשה מוציאה מתוכה את השמאל שמאמין בהומניזם ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים.  מעכשיו, שמאלנים יצטרכו לבחור, האם הם "לאומיים" או לא – אם לא, הם אוטומטית נחשבים לבוגדים ולאנטי ציוניים. 

שוב הספרי ויניב מוכיחים שעקרונותיהם ה"שמאלנים" סלקטיביים.  שוויון זה חשוב, אבל רק בחובות.  אסור להזניח את האחר במצוקתו, אבל לעניין זה לא נחשבים הפלסטינים, אשר השאיפה להפוך את חייהם לנסבלים נחשבת למותרות של השמאל ומוצגת על-ידי הספרי ויניב כמנותקת לגמרי מהעקרונות השמאליים של חירות ושוויון, הזכות לחיים וחופש התנועה.

נוצרה פה סיטואציה מעניינת.  מצד אחד, השיח של הספרי ויניב מאוד דומה לשיח הימני הליכודניקי.  הם אף נתנו החליטו לאמץ את המושג השגור ביותר בפי טוקבקיסטים מהימין –  "סמול" (מושג שכוונתו מעליבה בכוונה) וקבעו כי השמאל היום אינו פטריוטי מספיק.  ומצד שני, הם קוראים לעצמם שמאלנים, ומדבריהם אף משתמעת קריאה למפלגת שמאל חדשה.  קשה למצוא מקום להתחיל על מנת לנסות ולהבין את מקור הדברים והשפעתם.  קשה לשלול היום את האפשרות שמקור הדברים הוא רצון לתמוך באחד הצדדים הניצים בתוך מפלגת העבודה (אולי הצד שמתנהל כבר כמפלגה נפרדת?).  אם כך, הרי שמדובר בניצול ציני של דעת הקהל הקיימת (והשגויה במידה רבה) על-ידי אנשים שאמורים לדעת יותר טוב.

כך או כך, הרי שדבר אחד ברור – הכותבים לא מחזיקים בעקרונות שמאליים ולא מכירים את השמאל הישראלי.

*תודה רבה ומקרב לב למאיה על העריכה והערותיה

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

ונעים במרכז...

כרגיל, לא ברור לאף אחד מה ביבי רוצה.  שלום? הרחבת התנחלויות? שתי מדינות? מלחמה עם שוודיה ונורבגיה? הקפאת הבנייה בשטחים? מלחמה עם אירן? שחרור גלעד שליט? – הרשימה עוד ארוכה, אבל ראש הממשלה, שנבחר פייר אנד סקוור (זה אולי מעצבן, אבל יותר ממחצית המצביעים בחרו במפלגות ימין), אולי סגור על עצמו, אבל לא מגלה.

מנגד, כביכול, עומדת ציפי לבני.  כמו קודמה, היא ומפלגתה זכו לתמיכה רחבה בבחירות.  הרטוריקה של שניהם סחפה את מצביעי השמאל (ואני לא מציין זאת על מנת לפטור את העבודה ומרצ מאחריות לכשלונן), ויצרה את התחושה (לעתים באמצעות אמירות ברורות) שהצבעה לקדימה היא הצבעה לקידום השלום ופתרון שתי המדינות, מדיניות כלכלית חברתית אחראית תוך סולידריות לאוכלוסיות מוחלשות, שיפור מעמדה של ישראל בעולם וכן הלאה.  לבני אף נהנתה מהילה של יושרה ציבורית ואישית (בניגוד לשני קודמיה בראשות קדימה).

אך היום, אזרחים המגדירים עצמם כשמאלנים, שהצביעו בכוח של 55 מנדטים לשמאל (זו לפחות היתה עמדת המצביעים) נותרו בפועל עם ייצוג של חברי כנסת ספורים.  יו"ר האופוזיציה, שהוכתרה זה מכבר כמנהיגת השמאל, נהנית מארוחות ערב עם מדונה, אבל שומרת על זכות השתיקה בכל שאר הנושאים החשובים.

לבני כנראה בחרה בטקטיקה של ריצוי כללי של הקונצנזוס.  אם דבר שנוי במחלוקת – עדיף לשתוק, או לעמעם עמדות.  אך אתמול תקפה לבני את נתניהו על כך שאינו עקבי ואף נשמעה תמיכה בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, אך דברים אלו רחוקים מלהיות מספקים וברורים.  מלבד הרצח הנורא במרכז הנוער של הקהילה הגאה, לא נשמע באמת קולה של לבני.
אכן יש לברכה על העמדה הנחרצת שנקטה והופעתה למחרת הרצח בעצרת ברוטשילד (ייתכן אף שדברים אלו דירבנו את ביבי וחלק משריו לנקוט בעמדה בנושא).  איני טוען שהביעה עמדות שונות מהעקרונות שהיא מאמינה בהם, אך המאבק של הקהילה הגאה (שהוא המאבק של כל האזרחים במדינה) לא מתחיל ולא מסתיים ברצח.  לא רק זאת, אלא שאין מפלגה (מלבד מרצ) שתומכת ותמכה בקהילה לאורך השנים בצורה חד משמעית.  תמיכה אמיתית בקהילה הגאה צריכה להתבטא במהלך כל השנה, בתמיכה בהצעות החוק להשוואת זכויותיהם אשר עולות בכנסת שוב ושוב ובנקיטת עמדה לגבי הלגיטימיות של הקהילה ושל מצעדי הגאווה, גם כאשר אין אלימות גלויה. 

בחזרה לנושא – זה אמנם מרגיש קצת ריטואל, אבל יש הרגשה בימים האחרונים שאנחנו עומדים בפני הכרעה משמעותית בנוגע לסיכוי לשלום אזורי ויישום פתרון שתי מדינות.  מאז שהסתיים המשא ומתן הקואליציוני, קולה של קדימה נדם.  עמדתו של ביבי לא ברורה (אולי ברור לנו מה הוא רוצה, אך לא מה הוא יעשה); קולה של קדימה נדם.  ממשלת נתניהו מחרחרת ריב ומדון עם שוודיה ונורבגיה; קולה של קדימה נדם.  שר מש"ס ושר מקדימה החלו בריצוי עונש מאסר כבד על שחיתות ציבורית; קולה של קדימה נדם.  ליברמן, שהורשע כזכור לפני מספר שנים בעבירת אלימות, מביא לחורבן על משרד החוץ, ביזוי המשרד והמדינה בעולם ועכשיו רצון לחסום מיעוטים מלקחת חלק בשירות החוץ; קולה של קדימה נדם.

גם כאשר מביעה המפלגה עמדות מסויימת, היא בדרך כלל שולית ומובעת  על ידי מיעוט מחברי המפלגה.  בדרך כלל, במפלגות, אין חשיבות למספר הדוברים בעד נושא מסוים, שכן הנחת היסוד היא שהם מייצגים באופן כללי את דעת המפלגה ואת דעת חבריה.  אך במקרה של קדימה, גם כאשר לבני מדברת על שתי מדינות (וגם האמירות שלה בנושא זה אינן מספקות לטעמי), אין לנו דרך לדעת האם ובאיזו מידה היא מייצגת את שאול מופז ואת עתניאל שנלר, חבריה לסיעה?  אם קדימה תתבטא נגד שחיתות (ולצערי לא שמענו ממנה בנושא זה אמורה ברורה), והאם ובאיזו מידה היא מייצגת את צחי הנגבי ואברהם הירשזון (אשר שעד לאחרונה כיהן כחבר כנסת ושר בכיר מטעמה).

מרכז פוליטי זו פיקציה וטעות.  המצביעים שרצו ימין הצביעו לליכוד ולמפלגות הימין.  המצביעים שרצו שמאל הצביעו קדימה.  מי בכלל רצה להצביע מרכז? המצביעים שרצו מנהיגה ישרה שתמשיך את תהליך השלום (כדי להגיע אף לתוצאה) קיבלה מפלגה ב- Mute.  בכנסת ישראל מכהנים 120 חברים.  מטרתם לחוקק (אף כי שליש מהם חברים בממשלה ולכן אינם יכולים לקחת חלק בתהליך החקיקה הפרלמנטרי), לשפר את המדינה והחברה, לקדם אג'נדה ובסופו של דבר להביע עמדות.  המשמעות של מרכז, כביכול, היא אי-נקיטת עמדה.  לכן, אין לכאורה מקום למרכז אמיתי במערכת פוליטית מתקדמת.

מצד שני, אם לבני היא מנהיגת השמאל, עליה לנהוג כך – להשמיע את קולה בכל נושא בצורה ברורה וחד משמעית בכל הנושאים שעל סדר היום.  להוסיף את חתימתה להצעת החוק של ח"כ ניצן הורוביץ, שתאפשר נישואים אזרחיים לכולם, כולל בני זוג מאותו המין.  להודיע קבל עם ועדה שכל המשך בנייה בהתנחלויות, לרבות מזרח ירושלים, רק מרחיקה אותנו מהסיכוי לשלום.  להכריז שלא תיתכן כפייה רבנית בנוגע ללימודים של ילד/ה בישראל ושלא יתכן שתתחיל את שנת הלימודים מבלי שלכל התלמידים מקום בכיתה ובבית הספר.  עליה להמשיך בדרך זו ולהכריז שפוליטיקאי ישר הוא כזה שלא דבק בו רבב, ושעל כן, היא תפעל למען שלא יהיו בין מועמדי קדימה לכנסת חברים שיש חשש אמיתי ליושרם האישי והציבורי והליכים פליליים מתקדמים כנגדם.  על לבני להזכיר ולהיזכר שבלי אוויר אי אפשר באמת לחיות, ועל כן אסור ואין לאפשר לממשלה להקים תחנת כוח פחמית נוספת.  לבני חייבת להסביר שתיאוריה כלכלית יפה אינה תחליף לסולידריות חברתית ועל כן לא תתמוך במינוי שר אוצר שמעדיף לטפח את העשירים על חשבון מי שאין לו.  לבני חייבת להזכיר שאין שוויון לחלק אלא חייב להיות שוויון לכולם – שיפסקו האפליה וההסתה כלפי השונים, בנוגע לגזענות ולא פחות חשוב, לשנות את היחס המתנכר והשונא כלפי פליטים וכלפי עובדים זרים.



למען ההגינות, זה המקום לציין גם שני דברים לזכותה:

1.      עשתה טוב קדימה שלא נכנסה לממשלה, אך אין זה תחליף להבעת עמדות כאופוזיציה.

2.      ח"כ שלמה מולה מהווה בדרך כלל תעודת כבוד למפלגתו.  הוא מכפר על העדרותה של המפלגה מהקול הציבורי ומשמיע קולו במקום שרבים מחבריו שותקים.


אך שני הישגים אלה אינם מספיקים.  אם קדימה אכן אופוזיציה – שתרים את ראשה ותביע את עמדתה.  אם עמדתה, או עמדת חלק מחבריה כעמדת הממשלה – שיאמרו זאת גם כן.  לשתוק במרכז ולהתחזות לשמאל מטעים את ציבור הבוחרים.  השמאל "קרס" על אפם וחמתם של הבוחרים השמאלנים, אשר עדיין מהווים ציבור לא מבוטל, אשר סבר שהוא עדיין מצביע לשמאל.  השאלה היא עד כמה זמן תמשיך מפלגת מרכז, שרובה חושב בימין, להצליח להטעות את הציבור ולהציג חזות של מפלגת שמאל, או לחליפין לאמץ באופן אמיתי דעות ומועמדים שמאליות.

הערה שולית, אנקדוטה, לסיום:  ג'ון סטוארט בתכניתו היומית, סיקר את סיום מערכת הבחירות בארץ.  מבחינתי הבחירות היוZipi or Bibi; Bibi or Zipi – והוא תהה מדוע לכל המועמדים שם של ליצנים...

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

לא להתפשר על הדת!

בצורה יוצאת דופן וכנראה חד פעמית, קרה המקרה וצפיתי הערב (שני) בתכנית "אמא בהחלפה" בערוץ 2.  הבנתי, פחות או יותר במה מדובר, אבל מהר מאוד הופתעתי לטובה.  מצד אחד, נשלחה דינה מקיבוץ ברמת הגולן לניו ג'רזי ומהצד השני הגיע איאן, מניו ג'רזי אל משפחתה של דינה בקיבוץ.

דינה הגיעה לניו ג'רזי, תוך חשש שמא תגיע לבית חרדי – מצב שלא ששה אליו ולא היתה מעוניינת בו.  ההפתעה הגדולה היתה, לא רק שמדובר בבית דתי, אלא שמדובר בזוג גברים, המגדלים שלושה ילדים שחורים.  בעיית הדת נשכחה מדינה, אבל ההתמודדות עם גבר הומו ועם ילדיו שאינם לבנים היתה יותר מדי בשביל דינה שבילתה את הלילה הראשון במלון.  אני מודה שלא ראיתי את סוף התכנית, אם כי למיטב הבנתי למחרת דינה התמודדה יותר טוב עם המצב וכנראה שהשלימה עם זה שגם אנשים שאינם סטרייטים או לבנים הם בסדר.  עם זאת, דינה התבטאה מספר פעמים בצורה הומופובית וגזענית (אם כי ההתייחסות בנוגע לילדים היתה יותר עדינה והביעה בעיקר חשש מכך שזוג גברים מגדלים ילדים שכן מדובר בדבר לא טבעי וחבל לעולל זאת לילדים).
ההפתעה לטובה היתה מעצם זאת שהתכנית שודרה והציגה את הדברים לקהל, כאשר כל שאפשר לקוות הוא שהקהל יראה את האבסורד שבהתנהגותה של דינה.

התזמון מצא חן בעיניי מכיוון שעמדתי לכתוב פוסט בנוגע לחינוך...

שנת לימודים נוספת נפתחת וכרגיל התמונה עגומה.  את ה – 1 בספטמבר 2009 מאפיינת המראה החברתית שמראה לנו, שוב, שאנחנו חברה גזענית וקצרת רואי.  אני אכן מדבר על אותם תלמידים יוצאי אתיופיה בפתח תקווה, אשר עד הרגע האחרון לא ידעו כלל האם והיכן הם הולכים ללמוד.

אני בטוח שאין צורך להתעמק ולהתעסק בהתנהגות הנלוזה של מוסדות החינוך שסירבו לקבלם.  הסטריאוטיפים שהודבקו לתלמידים כתירוץ והאיפיון הקבוצתי מציגים שוב את החברה הישראלית כמקום שלא מוכן ויכול, ואם חייב אז לא אוהב לקבל את האחר.

איני הראשון שמתייחס לכך, ואוסיף ואשמיע את קולי בעניין שורש הבעיה (המקומית) של אותם תלמידים יוצאי אתיופיה בפתח תקווה.  הרב הספרדי הראשי, כביכול מתוך דאגה עמוקה לתלמידים, השיב כי אינו יכול לאפשר ולאשר סידור אשר בו התלמידים לא לומדים במסגרת ממלכתית-דתית או חרדית (וזאת אף שהובטח פיקוח מיוחד של מסגרת דתית).

למעשה, החברה הישראלית נחשפה בימים האחרונים לכפייה דתית נוספת (ואין דרך אחרת לתאר זאת) ועברה על כך בקור רוח (אם כי למרות פתיחתי, המדינה רעשה בנוגע לסירוב בתי הספר לקבל את התלמידים בשל היותם אתיופים).

ילדים צעירים ותמימים אינם יהודים מספיק בשביל הרב הספרדי הראשי ותחת איום שלא יוכרו כיהודים נאלצים ללמוד במסגרת דתית.  אם הבחירה מרצון היא, הרי שזוהי זכותם המלאה.  עצם העובדה שהממסד הדתי כופה זאת עליהם אמורה להכעיס את כולנו.

אין לי ספק שרוב עצום ומוחלט מאזרחי המדינה (ובכלל מהאנשים בעולם) לא חושבים ולא רוצים שאדם אחר יחליט בעבורם במה להאמין ואיך.  מדינת ישראל מורכבת ממכלול תרבויות רב, מגוון ועשיר תרבותית.  התרבות ומנהגי יוצאי אתיופיה עשירה ויפה לא פחות מכל קבוצה אחרת באוכלוסיה.  דווקא ההבדלים והכרתם בין המסורות השונות הופכות אותנו לחברה עשירה עוד יותר.  ההתייחסות של הממסד הדתי כאילו אינם יהודים מספיק ועל כן על הילדים ללמוד במסגרות דתיות יותר, מוציאה מידי ההורים את האפשרות, לפחות במידה חלקית, ללמד את ילדיהם את המנהגים והמסורות אותם הם מעוניינים להנחיל להם.

מדובר, בצורה ברורה ביותר, הן באפליה והן בניצול המעמד על ידי הממסד הדתי על גבם של יוצאי אתיופיה.
הפתרון היחיד האפשרי אינו פשרה נקודתית בפתח תקווה אלא הפרדת הדת מהמדינה.  רק מערכת חינוך ממלכתית, אחת, שאינה כוללת לימודי דת, תאפשר חינוך איכותי ושוויוני לכל ילדי ישראל.

במקביל, על המדינה לאפשר לכל אדם לנהוג ולחנך את ילדיו לפי בחירתו, ובהתאם לקריטריונים מסודרים, לחלק תקציבים בצורה שוויונית על מנת לבצע זאת.  המדינה עצמה לא יכולה ולא צריכה לספק את שירותי הדת ובוודאי שלא להפלות את אזרחיה בשל דתם או מנהגיהם.

על מנת שאף אחד מאיתנו לא יצטרך לוותר על דתו ואמונתו, על הכנסת לחוקק חוק חופש דת וחופש מדת.