יום שבת, 28 בנובמבר 2009

מתפקדים נגד המאבק (וגם מילה על אחים גדולים)


לפני מספר ימים, ולמרות שמטה המאבק של רוכבי האופנועים והקטנועים טרם קיבל החלטה סופית בעניין, התפרסם בערוץ 2 וב NRG שהרוכבים מתכוונים להתפקד באלפיהם למפלגת הליכוד על מנת...  כנראה על מנת לעצבן קצת את ביבי ואת שטייניץ שמאפשרים או אף תומכים בהעלאת תעריפי הביטוח.  אז מה רע?


ראשית, מדובר בצעד לא ערכי ולא מוסרי בעליל.  אנשים המצטרפים למפלגה, אשר במוצהר אינם תומכים בה, על מנת להשפיע על נושא בודד (שאף הוא מנוגד, מסתבר, לעמדותיה) פועלים בניגוד לערכי הדמוקרטיה.  ישנה חשיבות מכרעת לכך שאזרחים בדמוקרטיה ישתתפו בה, יפעלו ויהיו מעורבים, יקדמו את עמדותיהם וישפיעו.  מצד שני, התנהלות כזו של הצטרפות אינטרסנטית, צרת אופקים וקצרת רואי מבזה את משתתפיה.  לא מדובר כאן בפעולת מה-בכך, אלא בחציית קו ערכי ששומטת את הבסיס הערכי תחת המאבק כולו.  המאבק יהפוך לפוליטי במובן הכי לא טוב של המילה ויפסיק להיות מאבק חברתי מוצדק.


ראוי לציין שהליכוד היא כרגע המפלגה העיקרית המתנגדת למאבק הרוכבים.  התפקדות המונית של רוכבים לליכוד תוסיף לו חברים וכספים (בסכומים של מאות אלפי שקלים ויותר) ולמעשה הליכוד יתוגמל על ידי הרוכבים על התנגדותו להם.


מאבק הרוכבים הוא מאבק מוצדק מהמדרגה הראשונה – וכבר פירטתי על כך בעבר.  עם זאת, צדקת המאבק לא מצדיקה את הדרך.  רוכבי האופנועים והקטנועים בישראל יהפכו לדמויי פייגלין.  ההבדל הוא שבעוד ופייגלין נכשל מלהביא תוצאות אמיתיות (למרות כוחו הפוליטי בליכוד) לשאיפותיו האידיאולוגיות, רוכבים שיצטרפו לליכוד כאשר אינם תומכים במפלגה זו, יכשלו מלעשות שינוי וגם יפגעו כך במאבק ובמטרותיו.


אם המטה מעוניין להשפיע מבפנים, עליו לקבל החלטה לפיה הוא מעודד מעורבות חברתית ופוליטית וקורא לכל הרוכבים להצטרף למפלגות בהן הם תומכים.  בתוך כל המפלגות יש מקום להשפעה מסוג זה והדבר אף מומלץ.  פעולה זו עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה ותשמור על הבסיס הערכי של המאבק.

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

כן לחופש הדת וחופש מדת. לא לשנאה.


על כל אזרח במדינה לשאוף לביטוי מהותי של חופש דת וחופש מדת.  רק יישום מהותי יאפשר שמירה על כבוד האדם.  דווקא משום כך, הטריד אותי מאמרו האחרון של שחר אילן, בו הוא עובר, לטעמי, מספר גבולות מאוד משמעותיים.



ראשית, עובדתית.  אילן מציג את אחוז החרדים בחברה ואחוזם מתוך מחזורי הגיוס (13% היום, 25% בעוד כעשור) וטוען מספר פעמים שמדובר בבעיה בטחונית.  בפועל, אחוזים נראים מאוד יפה, אבל לא מדובר בפחות מתגייסים, אלא באחוז יותר גבוה שאינם מתגייסים מתוך המחזור.  בתיקון עובדה מהותית זו, אין משום להקל ראש בכך שקבוצה זו באוכלוסיה, ברובה, אינה תורמת למדינה כפי שחילונים נדרשים, אלא להכניס את הדברים לפרופורציות.  להציג את הדברים כבעיה של "ביטחון לאומי" זה מוגזם.  רק כדי להשלים את הנקודה, אפשר לציין את מספר אזרחי ישראל הגדל משנה לשנה ואת העובדה שממילא חלק גדול מהמשרתים בצה"ל לא תורמים רבות לביטחון הלאומי.



שנית, אילן מתייחס אל החרדים כקבוצה אחת הומוגנית שאינה תורמת כלל למדינה, חסרת כל ידע או יכולות מעשיים וחיה על גבם של החילונים.  אמנם ישנם רבים העונים על חלק, או כל הדברים, אך להכללה אין תועלת מלבד הגברת האיום.    צודק שחר אילן בכך שמלבד ישראל, אין זה נהוג בקרב רובם המוחלט של החרדים להימנע מעבודה והשתלבות כזו או אחרת בחברה.  רק העילוי שבעילוי היה יכול ללמוד תורה ולהיתמך על ידי הקהילה היהודית לשם כך – ונראה שזהו לא המצב בישראל.  אין ספק שחשובה האפשרות לשילובם של החרדים בחברה בישראל, כמו גם קבוצות אחרות, אך צביעת המטרה על גבם כפי שעושה אילן אינה הדרך.



הגבול השלישי שאילן עובר היא הצעתו הפרקטית – התניית סיוע למשפחות מרובות ילדים, בעבודה.  יותר מכל כעס ועצבים על אלו שאולי חיים על גבינו, אסור לנו, לרגע, ליצור אפשרות שילד, או מבוגר, יהיה חסר אמצעים בסיסיים.



יחסי הדת והמדינה בישראל מעולם לא מצאו חן בעיניי.  כפייה דתית גלויה ומוסווית קיימת ללא סוף.  הפגיעה באלו שאינם יהודים, או אשר הינם יהודים, אך לא אלו שהממסד הדתי אוהב, עוברת גבולות ואין עלינו לאפשר אותה – לא רק בגלל שאנחנו במדינה דמוקרטית, ולא רק מכיוון שזה דווקא פוגע ביהדות עצמה והדברים היפים הרבים שיש בה, אלא בשל כך שכולנו בני אדם.



לפעמים, השנאה לדת ולדתיים כל כך עזה, שאנחנו שוכחים שגם הם בני אדם.  השנאה מהכיוון השני עזה לא פחות ואולי אף יותר כשהיא מלובה בשימוש "במקורות".  אבל הפיתרון שלנו, אזרחי המדינה, לא יכול להיות בדרך של מלחמה אישית מול אמונותיו של אדם.  הפיתרון הוא בהפיכת מדינת ישראל למדינת דמוקרטית, כפי שהיתה אמורה להיות לפי הכרזת העצמאות.



על מנת להבטיח מדינה דמוקרטית ושוויון זכויות אמיתי, אל לנו, החברה החילונית, להשתמש בטיעונים פופוליסטים ודוגמתיים שרק מזיקים למטרותינו.



יש להפריד את הדת מהמדינה (וזה לא יפגע בהיותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי).  יש לתמוך באזרחים ומשפחות נזקקות – כדי שחלילה אף אחד לא ירעב ללחם.  יש לעודד השכלה גבוהה.  יש לעודד מגוון ופלורליזם של תרבויות ודעות.  חופש דת וחופש מדת הינם ערכים בסיסיים בדמוקרטיה ויש להגן עליהם.

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

הפרד ומשול בנושא ביטוחי דו-גלגליים


מחר (יום ראשון, 15 נובמבר) תיכנס לתוקפה החלטת הממונה על שוק ההון במשרד האוצר (המפקח על הביטוח) להעלות את תעריפי הביטוח לדו-גלגליים.  למרות שכבר כתבתי בנושא, אני מוצא לנכון להעלות פוסט נוסף בניסיון להסביראת הבעייתיות הערכית שבהפרדת ביטוחי הדו-גלגליים משאר ביטוחי החובה.


כל אדם חושף את עצמו למגוון ושלל סיכונים.  בין אם המדובר בסיכונים רפואיים הנובעים ממחלה או תאונה, בין אם המדובר בסיכונים כספיים הקשורים לנזקים, למשל לדירה, רכב וכדומה ובין אם המדובר בסכנה שלא ישארו לו חסכונות בעת הגיעו לגיל הפרישה.  המדינה החליטה בנוגע לרוב הסיכונים הרלוונטיים, כי היא לא תגן בעצמה על האזרחים אלא תאפשר לחברות עסקיות, תחת פיקוח ורגולציה, לעשות זאת (וחשוב להדגיש, כשאני מדבר בפוסט זה על סיכונים, כוונתי אינה לשאלה של איזה כלי רכב יותר מסוכן אלא לסיכון שחברות הביטוח לוקחות כשהן יוצרות חוזה ביטוח עם מבוטח).


הדרך של החברות להגן על האזרחים היא באמצעות ביטוח.  ומה זה אומר?  בואו ניקח לדוגמא ביטוחי דירה; נניח שלעשרה אחוזים מהאזרחים יגרם בשנה הקרובה נזק לדירה.  אם לאף אחד אין ביטוח, כל אחד ישלם את הנזק שנגרם לו, גם אם מדובר בסכומים אסטרונומיים.  מצד שני, אם כלל האוכלוסייה תכסה את הנזק לאותם עשרה אחוזים, כל אדם ישלם מעט – ובצורה שלא תפגע בו כלל.  זה מה שהביטוח עושה – כל אדם משלם פרמיה נמוכה, אך במידת הצורך מקבל החזר שיכול אף להיות מאוד גבוה.  החזר זה מתקבל מכספו שלו ומכספם של מבוטחים נוספים ששילמו פרמיות אך לא היו צריכים לקבל תגמולים.


חברות הביטוח משחקות בסיכונים – עושות חישובים ארוכים ומסובכים המאפשרים להן לגבות יותר כסף מהסכום שהן צריכות לשלם וכך כל האזרחים המבוטחים מרוויחים והחברות עצמן יוצאות ברווח מהכסף שנשאר.


במשחק זה, ככל שהקבוצה המבוטחת יותר גדולה, כך הסיכון קטן והרווח עולה.  במקביל, אם יוגדרו קבוצות קטנות יותר ויותר לפי קריטריונים אלו או אחרים, וכל אחת תצטרך להיות מאוזנת בפני עצמה, אזי חלקן יהיו מאוד רווחיות וחלקן מאוד מפסידות; או לחילופין, חברי הקבוצות המפסידות ישלמו פרמיות המתקרבות לסכומי הפיצויים – ואולי בסוף רכישת ביטוח לא תיהיה משתלמת.  למעשה, אם חברות הביטוח ידעו לחשב מספיק טוב למי הן בטוח יצטרכו לשלם תגמולי ביטוח ולמי לא, ובצורה זו יחלקו אותם לקבוצות, הרי שהביטוח יאבד את ערכו בצורה מוחלטת.


זה בדיוק מה שקורה בביטוחי כלי הרכב הדו-גלגליים.  נוצרה הפרדה בין כלי רכב דו גלגליים לבין כלי רכב אחרים וזאת למרות שכולם נדרשים באותו סוג ביטוח חובה בדיוק על פי חוק.  הטענה שחברות הביטוח לא מרוויחות, אלא אולי אפילו מפסידות מביטוח קטנועים ואופנועים יכולה להיות נכונה, עובדתית, אך אינה רלוונטית אלא רק לאותה חברה עצמה.  יותר מכך – העובדה שהמדינה מחייבת ברכישת ביטוח זה, מביאה למצב שרוכבים רבים יכולים לשלם פרמיות ביטוח שמתקרבות בסכומיהן, או אף עוברות, את התגמולים.


במקביל, כבר מיושמת יוזמה ויש עניין מצד משרד האוצר להרחיבה, לפיה תיהיה השתתפות עצמית מוגדלת בתמורה להנחה סמלית בביטוח (היום, השתתפות עצמית של 10,000 ש"ח בתמורה להנחה בת 11% בביטוח חובה).  במקרה שלי, למשל, זה יחסוך לי בשנה הבאה כ – 400 ש"ח, אך על כל נזק גופני שיגרם לי ויוערך בפחות מ – 10,000 ש"ח, לא אקבל פיצוי כלל!  הרחבה של אופציה זו אולי תסייע לחברות הביטוח להגדלת רווחיהן, אך היא אינה בעלת משמעות לטובת כלל האוכלוסיה והיא תיפגע, שוב, באלו שהינם פחות בעלי אמצעים.


בהקשר זה, גם יוזמות שעלו בימים האחרונים של חברות ביטוח כמו אליהו והכשרת היישוב, למעשה גורמות יותר נזק מתועלת.  חברות אלו מציעות לבטח רוכבים ותיקים ובטוחים, בתעריפים יותר זולים.  המשמעות היא הפרדתם משאר קבוצת הרוכבים ולמעשה בסופו של דבר, לגרום לכך שביטוחי הדו-גלגליים יהיו בהפסד גדול יותר שכן הרוכבים שרק משלמים לביטוח ולא מנצלים אותו לא משתתפים בקבוצה.  מדובר שוב בחלוקה לקבוצות שתחייב לפי היגיון המפקח על הביטוח העלאה נוספת בתעריפי הביטוח.


לסיכום, העלאת תעריפי הדו-גלגליים היא ניסיון של המפקח על הביטוח לעשות "הפרד ומשול" (שבינתיים מצליח).  על כולנו – רוכבים ונהגים – להזכיר למפקח, לשר האוצר ולראש הממשלה שמשמעות הביטוח היא אחריות הדדית וסולידריות חברתית, לא רק רווחים לחברות פרטיות.


על כן, יש להמשיך ולקדם הליכי חקיקה להעברת תחום ביטוח החובה לידי המדינה באמצעות הביטוח הלאומי.

על כן, ב – 15 תל אביב עומדת.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

עובדים זרים, הומואים ואופנועים 'הו מיי'

אני יושב וחושב על מה לכתוב הפעם.  אני יודע שהעליתי פוסט רק לפני ימים ספורים, ועוד לא נתתי לחבריי שקוראים את הבלוג מתוך נימוס עוד הפסקה, אבל פני התקשורת היום הכניסו לי עוד כמה קוצים לישבן.

בעודי מפגין, רוכב ומוחא על השטות של המפקח על הביטוח להעלות את תעריפי הביטוח לכלי רכב דו-גלגליים, נראה שהמדינה ממשיכה עם הצעד הבלתי-הומאני בעליל של גירוש ילדי עובדים זרים.  עוד אני כועס על זה ומתחיל לפתח בראש תיאוריות בנוגע להתפטרותו של ציקי סלע כמפקד (?) יחידת עוז, אני מגלה שאוטוטו יש נישואים אזרחיים בישראל.

טוב, בסדר, לא בדיוק נישואים – רק רישום אזרחי.  כמובן גם שלא לכולם – זה לא יכלול מוסלמים (אבל זה בסדר, יש להם בעיות נוספות) וזה לא יכלול יהודים (למה צריך את זה היום?) וזה מן הסתם גם לא יכלול בני זוג מאותו המין ().  אז למי זה עוזר?  ככל הנראה בערך 200 זוגות בשנה של בני זוג ששניהם אינם יהודים או מוסלמים.  כמה מתוכם ינצלו זאת?  הרבה פחות – זכויותיהם לא ישתוו לאלו של זוג נשוי בעקבות החוק והם יצטרכו להכפיף עצמם בכל זאת לרבנות שתאפשר להם לעשות זאת (חלילה שלא יסתנן יהודי לזוג).

מה משותף לכל הדברים?
הפרט מול הממשלה, כרגיל.  הממשלה פועלת מתוך אינטרסים צרים תוך פגיעה מהותית בזכויות בסיסיות של אזרחים ותושבים.

כמדינת ישראל אנחנו חייבים להיות כל כך מיוחדים, שאין עוד דמוקרטיה שבה למוסדות דת (שלא מייצגים אף את רוב בני אותה הדת) יש סמכות בלעדית על קשר בין בני זוג.  כנראה שהיום הסיבה לכך נותרה בדמות אלפי רבני הממסד, בתי הדין והכוח והשררה שבידיהם.  עבדו כל כך קשה להשיגם, חבל לוותר על כך.  שלא לדבר על ההומופוביה שמכניסה את חברי הכנסת לתזזית (למרות הצהרותיהם) ומאוד תקשה עליהם, כרגיל, להצביע בעד נישואים אזרחיים בין בני זוג מאותו המין.

מאבק ילדי העובדים הזרים מגיע מאותו מקום בדיוק.  שנאת הזר בישראל היתה יכולה להיות מאוד אירונית, אם לא היתה כה עצובה.  מאות ואלפי שנים שנרדפו היהודים;  אנחנו קוראים לכך אנטישמיות – אבל אין הבדל בינה לבין שנאת הזר שלנו.  חלילה שילדים שנולדו וגדלו בארץ, מדברים עברית ורוצים אף לשרת בצבא (הכובש) יהיו ישראלים.  אם הם לא יהודים – עדיף מראש לזרוק אותם.  לשים על מטוס ולשכוח מהעניין.

מאבק רוכבי האופנועים והקטנועים אמנם נראה פחות רגשי וקורע מילדים שמגורשים ממדינתם, אך הדברים שמסתתרים מאחוריו דומים.  למרות שמדובר ב 100,000 רוכבים בישראל, בדרך כלל עדיין מדובר ב"שונה".  הם מעצבנים בעיקר (עוקפים בפקק, חונים על המדרכה) וזו כבר סיבה טובה שישלמו יותר, המניאקים.  אבל רוב הרוכבים הם צעירים, רבים מהם סטודנטים.  אין הם יכולים להרשות לעצמם כלי תחבורה אחר ולרוב אין חלופת תחבורה ציבורית נאותה.  רבים מהם אף מסתמכים על כלי תחבורה זה לפרנסתם.  בימים הקרובים, בתזמון מצויין עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, אלפי סטודנטים יצטרכו לשלם ביטוח חובה לאופנוע שמתקרב לשכר הלימוד שהם משלמים (לא הגענו אפילו לדיון על שכר הלימוד בישראל) ועובר לעיתים את ערך כלי התחבורה שלהם.

אותם רוכבים מעצבנים מקצרים לכולם את הפקקים, מפחיתים את זיהום האוויר ועוזרים (בקטנה) להקטנת הפערים.  אגב, מי ישלם פחות ביטוח? ניחשתם נכון – אלו שיש להם יותר – רוכבים מבוגרים וותיקים שבדרך כלל התבססו כלכלית זה מכבר (אך בכל מקרה מדובר במיעוט).

כהערת אגב אציין שיש חשיבות עצומה להגברת הבטיחות בדרכים וצמצום התאונות.  רוכב אופנוע שנוהג בפרעות ומסכן את חייו וחיי אחרים הוא לא יותר ולא פחות "בסדר" מנהג מכונית שחותך ומתפרע על הכביש.

אז כאמור, גם כאן, הפרט מול הממשלה, מול המדינה, זוכה לכתף קרה.  חברות הביטוח יגרפו רווחים נוספים (הן רחוקות מהפסד, אל דאגה) ומי שמשלם זה מי שכבר לא יכול לעמוד בזה.

אני קורא לרוכבי האופנועים והקטנועים להגיע היום לשד' בן ציון, פינת קינג ג'ורג' בשעה 19:00 לתמיכה בילדי העובדים הזרים ומחר, כשממשיכים לשכנע ח"כים להשתמש בהיגיון לטובת הרוכבים, לזכור גם את מאות אלפי אזרחי ותושבי המדינה שלא יכולים לממש זכות בסיסית בישראל ולהינשא.  תזכירו לח"כים שבני זוג מאותו המין הם בעלי זכויות שוות, בין אם הם רוכבים ובין אם לאו.

אני קורא גם לתומכים בזכויות ילדי העובדים הזרים להזכיר לחבריכם לחתום על העצומה לביטול העלאה תעריפי הביטוח.

ובכלל – כשאנחנו נאבקים למען זכויות שלנו ולמען שוויון, צריך לזכור שכולם נמצאים באותה הסירה.  זה הזמן לסולידריות (בעצם, מתי לא הזמן?)

יום שבת, 10 באוקטובר 2009

אובמה והנובל

חגיגת הנובל מגיעה אל סיומה ומתחילה בעת ובעונה אחת...

עוד בטרם חלפו כמה שעות, כבר הסתובבו תיאוריות רבות על מה ולמה כבר אובמה צריך לקבל פרס נובל, האם זה טוב לנו (ומי זה לנו) ומה יקרה הלאה.

אז גם אני החלטתי שאני צריך לזרוק את התיאוריות שלי לאוויר.

בין מגוון הדברים שנכתבו, כתב אלון פנקס,  שפרס הנובל הפך לתמריץ בשביל אובמה – שעכשיו הוא יצטרך להוכיח את עצמו.

לאור תיאוריה זו, אני מעוניין להתמקד בשתי נקודות – האם הגיע לאובמה הנובל ומה המשמעות העתידית.

מבלי להתייחס לשלל המועמדים האחרים וזוכי העבר, אני בהחלט תומך במתן הפרס לנשיא אובמה.  עצם כהונתו של אובמה מהווה כמעט מהפכה ובהחלט אבן דרך נוספת במהפכת זכויות האזרח בארה"ב, אך גם בעולם.

יתר על כן, אמנם צוחקים על אובמה שכל שהוא עושה זה לדבר – כמה נאומים – אך טרם ביצע מעשים.  אין ספק שעל אובמה לעשות עוד מעשים רבים, אך אין להקל ראש בנאומיו.  נאום קהיר המדובר, לדוגמא, שינה באיווחה אחת גישה אנטי-מוסלמית שנמשכה מאז 9.11.  אין ספק שלנו בישראל יש ביקורת על אובמה שטרם השכיל לפנות אלינו באותה צורה – וזה אכן יהיה פרודקטיבי אם יעשה זאת – אך המשמעות של נאומו היא הורדת המתיחות בין "העולם המערבי" ל"עולם המוסלמי" במספר דרגות.  המוסלמים היום מוערכים בכ – 1.5 מיליארד בני אדם.  הרדיפה הגזענית המתמשכת בשנים האחרונות גרמה לעוול והיתה יכולה (ועדיין יכולה) להוביל למגוון תיאוריות "יום הדין" של מלחמת עולם שלישית.  הורדת המתיחות הזו היא בעלת משמעות עצומה.

אין להפחית מחשיבות המשמעות של ה"שפה".

במקביל, אובמה שינה את השפה בכל הנוגע להתנהלות ארה"ב אל מול העולם, כולל אירופה, המזרח התיכון, אסיה, אפריקה וכן הלאה.  ספציפית, ניתנה האפשרות להתנהלות דיפלומטית אל מול צפון קוריאה ואירן.  שוב, אותנו בישראל זה כמובן מעצבן, שהרי ידוע שאין פתרון בדיפלומטיה, אך אם בכל זאת יש סיכוי שלא לפתוח במלחמה ובכל זאת למנוע שימוש בנשק גרעיני, יש סיבה, כלשהי, שלא לתמוך בכך?

המשמעות היא, שניתן לראות זאת שלא מדובר רק ב"דיבורים" כפי שנטען.

אם כן אנחנו מגיעים אל הנקודה השניה והיא המשמעות העתידית.  אני אכן מעדיף את החשיבה האופטימית לפיה פרס הנובל לאובמה ידרבן אותו לפעול ולהוכיח את עצמו.  עם זאת, כפי שראינו לעיל, המצב היום בעולם אינו כה משביע רצון.  סכסוכים מדיניים, דתיים ותרבותיים טרם פסקו ומאיימים להגיע למימדים שטרם נראו, כולל, חלילה, שימוש בנשק גרעיני.

אובמה אינו רק נשיאה של ארה"ב.  אין זה המקום לשאלה האם ארה"ב עדיין ההגמוניה היחידה בעולם, אך גם אם אינה עוד, אין ספק עד כמה משמעותי לכל העולם תפקידו של נשיאה.  כאשר העולם יצפה באובמה מקבל את פרס הנובל, הוא לא יתהה רק בנוגע לרפורמה בביטוחי הבריאות שהוא מבצע בארה"ב, אלא כיצד העולם יראה בעוד 7 שנים בתום כהונתו השניה.  האם ייעצר משבר האקלים?  האם תמנע מלחמה גרעינית?  האם תפחת הגזענות והאנטישמיות?  האם פחות אנשים ימותו מרעב, עוני, זיהום אוויר, מחלות ומלחמות?

אובמה מקבל את הפרס לא רק על מה שאמר ועשה ולא רק כדירבון לעשות את הדברים שדיבר עליהם.  אובמה מקבל את הפרס מכיוון שלמרות הציניות ואכזבות נקודתיות, אובמה הוא עדיין התקווה הכי טובה של האנושות לעתיד ורוד.

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

ביטוח חובה להולכי רגל?

את הולכת רגל?  אתה חוצה כביש?  מהיום עליכם לבטח עצמכם בביטוח חובה.  לא יתכן הדבר שאתם מסתובבים בציבור, חשופים, ללא כריות אוויר או חגורות בטיחות, ונפגעים בתאונות דרכים.


הגיע הזמן להפסיק את העוול של נהגי כלי הרכב שמסבסדים באמצעות תשלומי הביטוח שלהם את הטיפול הרפואי בהולכי הרגל החוצפנים שנפגעים להם בתאונות הדרכים.

נשמע הזוי?
אלו בערך הטיעונים של חברות הביטוח, שהתקבלו על ידי פקידי האוצר, על מנת להעלות את תעריפי ביטוח החובה של האופנועים והקטנועים בישראל.

70% מהתאונות בהן מעורבים כלי רכב דו-גלגליים אינן באשמתם אלא באשמת הרכב המעורב, כשיש כזה.  למרות זאת, גם בתאונה שבה 100% מהאשמה מוטלת לפתחי נהג הרכב, הביטוח של האופנוע צריך להשתתף בפיצוי.

יותר אופנועים וקטנועים=פחות פקקים=יותר מקומות חניה פנויים=פחות זיהום אוויר


בנוסף, חלק ניכר מהרוכבים הם צעירים, רבים סטודנטים, ורבים ללא אפשרות לכלי תחבורה אחר או חלופת תחבורה ציבורית נאותה.  המאבק בתעריפי ביטוחי החובה הוא מאבק חברתי של סולידריות.  עצימת עיניים לגזירה תפגע בעיקר וקודם כל ברוכבים שאינם בעלי אמצעים משמעותיים (רובם) ולאחר מכן היא תפגע בחברה ובמשק.


זה הזמן להצטרף למאבק, לחתום על העצומה, להגיע לפעילויות השונות ולדאוג שלא תתקיים גם גזירה זו. 


רכיבת מחאה הבוקר:






יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

מי לאומן?

ביום שישי קראתי את כתבתו של ארי שביט על יוזמתם החדשה של שמואל הספרי ואלדד יניב לפרסם מניפסט חדש, שיספק מצע לשמאל חדש ומשופר, שמאל שיהיה חף מכל הבעיות המוכרות של השמאל הקיים, ויספק אלטרנטיבה לציבור השמאלני בישראל.

לשמאל בישראל אכן יש בעיות רבות ועמוקות ואין חולק על כך.  בראש וראשונה סובל השמאל ממיעוט של ייצוג בכנסת.  כמו כן, קולו אינו נשמע מספיק במגוון מקרים ונושאים.  הוא לא מצליח להסביר את רעיונותיו לציבור ולהשפיע על מדיניות.

במצב זה, יש אכן צורך בשינוי גישה ובעיקר בחשיבה מחדש על האמצעים בהן מפלגות השמאל מעבירות את המסר שלהן לציבור ומצרפות אותו לחזון שלהן.  לכאורה, המניפסט החדש של הספרי ואלדד מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון.

אולם אין רחוק מכך.  ככל שמגלים יותר על היוזמה ועל מניעיהם של היוזמים, כך נהיה ברור מאוד שלא שמאל, לא חדש, לא שוחר שלום ובטח שלא חברתי.  אם תקראו את הטקסט בקפידה, תגלו כי השניים אינם מציעים דברים קונקרטיים חיוביים, אלא שואבים מביקורת על כל העולם והולכים על גישת השלילה.  כל המפלגות רעות, כל הפוליטיקאים עצלנים, כל הרעיונות לא רלוונטיים.  דווקא משני אישים המתיימרים להבין משהו בפוליטיקה, העלמת העין מהאמת מאכזבת ומעצבנת במיוחד. 

נתחיל בהתייחסות למניפסט עצמו.  קראתי והזדעזעתי שהאנשים האלה קוראים לעצמם שמאלנים.  מי שרואה עצמו שמאל חברתי, שם בראש וראשונה את שוויון הזכויות לנגד עיניו.  הוא רואה בכולם אזרחים שווים וקובע כי יש זכויות בסיסיות שאינן תלויות בדבר.  גם לא בשירות צבאי.  אני מסכים לגמרי שיש צורך במנגנון שוויוני של שירות צבאי או אזרחי לכולם.  הדבר יתרום הן להשוואת חובות האזרחים והן למדינה.  אולם ברור לכל שמאלני אמיתי שאין להתנות את הזכויות בחובות.

בואו ניזכר מי המפלגה שמובילה את השיח הזה כיום – ישראל ביתנו.  הנוסחה שלהם מאוד דומה – לא שירת בצבא? נשלול את אזרחותך.  ההצעות של הספרי ויניב יכולות להשתלב היטב בקמפיין הבא של ליברמן.  התניית זכויות אזרחיות וחברתיות בחובות, משמעותה הפקרה אזרחית, פגיעה בשוויון והתעלמות מהאחר.   היומרה של הכותבים להציג את השיח הלא דמוקרטי הזה כשמאל היא לא רק חצופה, אלא גם מסוכנת.  הימין כבר מאמין בזה, ועכשיו יש סכנה שמאחר ששני אישים מוערכים אומרים שזה שמאל, הציבור הכללי גם יתחיל להאמין.

עוד יותר חצופה היא הביקורת שלהם על השמאל הציוני הקיים.  נכון, שמענו הרבה ב2006 על "בייליניזם" ועל "מרצ רק עוסקת בשלום" אבל אפילו הציבור יודע יותר מהם, שג'ומס, יו"ר מרצ, נחשב למומחה הכי גדול בכנסת בנושא התקציב ולא מפספס ישיבה של ועדת הכספים של הכנסת.  אבל אולי הספרי ויניב לא חושבים שהתקציב נוגע בנושאים חברתיים.  כנראה שזה רק קשור לשלום (הרי אם זה קשור למרצ, זה כנראה רק קשור לשלום).

הם כנראה לא שמעו על פעילותו הנרחבת של ג'ומס למען הבדואים בדרום.  ימים ספורים לאחר שסיעת מרצ מעלה לדיון מיוחד בכנסת את הנושא של דחיית תלמידים יוצאי אתיופיה מבתי ספר בפתח תקווה, טוענים יניב והספרי, כי למרצ ולג'ומס, העומד בראשה, אין מקום בסדר היום לדבר מלבד הליך השלום, כולל יוצאי אתיופיה.   הם כנראה לא שמעו על ח"כ לשעבר רן כהן שחוקק את חוק הדיור הציבורי, שבעזרתו התאפשר לאלפי משפחות עניות להשיג דיור במחירים נמוכים.  הם כנראה לא שמעו על ח"כ אילן גילאון, שליווה את מאבק הנכים ועכשיו מוביל את שדולת בעלי המוגבלויות בכנסת.  הם כנראה לא שמעו שחלק רב מפעילותה של ח"כ לשעבר זהבה גלאון בכלל לא נגע לפלסטינים אלא לקורבנות סחר בנשים.  הם שכחו שח"כ ניצן הורוביץ הוא מחברי הכנסת המובילים בחקיקה בנושאים סביבתיים ואזרחיים.  באמת קל מאוד להתעלם מהעובדות כשרוצים רק להתנגח. 

אכן הציבור עדיין מחזיק בדעה השגויה שהשמאל עוסק רק בשלום.  אבל תפיסה מוטעית זו נגרמת ומונצחת בדיוק בגלל אנשים חסרי אחריות וחסרי בושה כמו הספרי ויניב, שמסיבותיהם שלהם ממשיכים לטעון דברים אלה, שאין להם קשר למציאות, אבל משכנעים בקלות את הציבור.  גם עמיר פרץ אמר זאת ב2006 ואז הלך והצביע נגד חוק העלאת שכר המינימום שהציעה סיעת מרצ, למרות שההצעה נכללה בראש הקמפיין שלו במערכת הבחירות באותה שנה.  מאוד נוח לטעון שהאחר "לא חברתי".  כולם יודעים שהציבור לא יבדוק אתכם.  שהציבור לא באמת ילך לאתר האינטרנט של הכנסת ויספור כמה הצעות חוק חברתיות הגישו סיעות השמאל לעומת הצעות חוק שעוסקות בשלום ולעומת הצעות חוק חברתיות שמגישות סיעות מהימין (כולל ש"ס!).  כמובן שאין זה מפחית מחשיבות השגת שלום וקידומו שזהו חלק אידיאולוגי ממצען של מפלגות שמאל בכל רחבי העולם ואין להתבייש בחתירה למניעת אלימות.

הכי חמורה ומדאיגה היא היומרה שלהם להגדיר מחדש את השמאל הלאומי.  מפלגות מרצ והעבודה הן כבר מפלגות ציוניות.  אבל זה לא מספיק להספרי ויניב.  הם חוברים לימין בדרישה כלפי חברי מפלגות השמאל להוכיח שוב ושוב את נאמנותן למדינה.  בעיניהם, אי אפשר גם לפעול למען השלום וגם להיות לאומי.  בכך הם משרתים בדיוק את האג'נדה של הימין, שמנסה ואף מצליח בשנים האחרונות לגנוב מהשמאל את הבעלות על הציונות, ולהגדיר את הציונות כך שהיא למעשה מוציאה מתוכה את השמאל שמאמין בהומניזם ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים.  מעכשיו, שמאלנים יצטרכו לבחור, האם הם "לאומיים" או לא – אם לא, הם אוטומטית נחשבים לבוגדים ולאנטי ציוניים. 

שוב הספרי ויניב מוכיחים שעקרונותיהם ה"שמאלנים" סלקטיביים.  שוויון זה חשוב, אבל רק בחובות.  אסור להזניח את האחר במצוקתו, אבל לעניין זה לא נחשבים הפלסטינים, אשר השאיפה להפוך את חייהם לנסבלים נחשבת למותרות של השמאל ומוצגת על-ידי הספרי ויניב כמנותקת לגמרי מהעקרונות השמאליים של חירות ושוויון, הזכות לחיים וחופש התנועה.

נוצרה פה סיטואציה מעניינת.  מצד אחד, השיח של הספרי ויניב מאוד דומה לשיח הימני הליכודניקי.  הם אף נתנו החליטו לאמץ את המושג השגור ביותר בפי טוקבקיסטים מהימין –  "סמול" (מושג שכוונתו מעליבה בכוונה) וקבעו כי השמאל היום אינו פטריוטי מספיק.  ומצד שני, הם קוראים לעצמם שמאלנים, ומדבריהם אף משתמעת קריאה למפלגת שמאל חדשה.  קשה למצוא מקום להתחיל על מנת לנסות ולהבין את מקור הדברים והשפעתם.  קשה לשלול היום את האפשרות שמקור הדברים הוא רצון לתמוך באחד הצדדים הניצים בתוך מפלגת העבודה (אולי הצד שמתנהל כבר כמפלגה נפרדת?).  אם כך, הרי שמדובר בניצול ציני של דעת הקהל הקיימת (והשגויה במידה רבה) על-ידי אנשים שאמורים לדעת יותר טוב.

כך או כך, הרי שדבר אחד ברור – הכותבים לא מחזיקים בעקרונות שמאליים ולא מכירים את השמאל הישראלי.

*תודה רבה ומקרב לב למאיה על העריכה והערותיה

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

ונעים במרכז...

כרגיל, לא ברור לאף אחד מה ביבי רוצה.  שלום? הרחבת התנחלויות? שתי מדינות? מלחמה עם שוודיה ונורבגיה? הקפאת הבנייה בשטחים? מלחמה עם אירן? שחרור גלעד שליט? – הרשימה עוד ארוכה, אבל ראש הממשלה, שנבחר פייר אנד סקוור (זה אולי מעצבן, אבל יותר ממחצית המצביעים בחרו במפלגות ימין), אולי סגור על עצמו, אבל לא מגלה.

מנגד, כביכול, עומדת ציפי לבני.  כמו קודמה, היא ומפלגתה זכו לתמיכה רחבה בבחירות.  הרטוריקה של שניהם סחפה את מצביעי השמאל (ואני לא מציין זאת על מנת לפטור את העבודה ומרצ מאחריות לכשלונן), ויצרה את התחושה (לעתים באמצעות אמירות ברורות) שהצבעה לקדימה היא הצבעה לקידום השלום ופתרון שתי המדינות, מדיניות כלכלית חברתית אחראית תוך סולידריות לאוכלוסיות מוחלשות, שיפור מעמדה של ישראל בעולם וכן הלאה.  לבני אף נהנתה מהילה של יושרה ציבורית ואישית (בניגוד לשני קודמיה בראשות קדימה).

אך היום, אזרחים המגדירים עצמם כשמאלנים, שהצביעו בכוח של 55 מנדטים לשמאל (זו לפחות היתה עמדת המצביעים) נותרו בפועל עם ייצוג של חברי כנסת ספורים.  יו"ר האופוזיציה, שהוכתרה זה מכבר כמנהיגת השמאל, נהנית מארוחות ערב עם מדונה, אבל שומרת על זכות השתיקה בכל שאר הנושאים החשובים.

לבני כנראה בחרה בטקטיקה של ריצוי כללי של הקונצנזוס.  אם דבר שנוי במחלוקת – עדיף לשתוק, או לעמעם עמדות.  אך אתמול תקפה לבני את נתניהו על כך שאינו עקבי ואף נשמעה תמיכה בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, אך דברים אלו רחוקים מלהיות מספקים וברורים.  מלבד הרצח הנורא במרכז הנוער של הקהילה הגאה, לא נשמע באמת קולה של לבני.
אכן יש לברכה על העמדה הנחרצת שנקטה והופעתה למחרת הרצח בעצרת ברוטשילד (ייתכן אף שדברים אלו דירבנו את ביבי וחלק משריו לנקוט בעמדה בנושא).  איני טוען שהביעה עמדות שונות מהעקרונות שהיא מאמינה בהם, אך המאבק של הקהילה הגאה (שהוא המאבק של כל האזרחים במדינה) לא מתחיל ולא מסתיים ברצח.  לא רק זאת, אלא שאין מפלגה (מלבד מרצ) שתומכת ותמכה בקהילה לאורך השנים בצורה חד משמעית.  תמיכה אמיתית בקהילה הגאה צריכה להתבטא במהלך כל השנה, בתמיכה בהצעות החוק להשוואת זכויותיהם אשר עולות בכנסת שוב ושוב ובנקיטת עמדה לגבי הלגיטימיות של הקהילה ושל מצעדי הגאווה, גם כאשר אין אלימות גלויה. 

בחזרה לנושא – זה אמנם מרגיש קצת ריטואל, אבל יש הרגשה בימים האחרונים שאנחנו עומדים בפני הכרעה משמעותית בנוגע לסיכוי לשלום אזורי ויישום פתרון שתי מדינות.  מאז שהסתיים המשא ומתן הקואליציוני, קולה של קדימה נדם.  עמדתו של ביבי לא ברורה (אולי ברור לנו מה הוא רוצה, אך לא מה הוא יעשה); קולה של קדימה נדם.  ממשלת נתניהו מחרחרת ריב ומדון עם שוודיה ונורבגיה; קולה של קדימה נדם.  שר מש"ס ושר מקדימה החלו בריצוי עונש מאסר כבד על שחיתות ציבורית; קולה של קדימה נדם.  ליברמן, שהורשע כזכור לפני מספר שנים בעבירת אלימות, מביא לחורבן על משרד החוץ, ביזוי המשרד והמדינה בעולם ועכשיו רצון לחסום מיעוטים מלקחת חלק בשירות החוץ; קולה של קדימה נדם.

גם כאשר מביעה המפלגה עמדות מסויימת, היא בדרך כלל שולית ומובעת  על ידי מיעוט מחברי המפלגה.  בדרך כלל, במפלגות, אין חשיבות למספר הדוברים בעד נושא מסוים, שכן הנחת היסוד היא שהם מייצגים באופן כללי את דעת המפלגה ואת דעת חבריה.  אך במקרה של קדימה, גם כאשר לבני מדברת על שתי מדינות (וגם האמירות שלה בנושא זה אינן מספקות לטעמי), אין לנו דרך לדעת האם ובאיזו מידה היא מייצגת את שאול מופז ואת עתניאל שנלר, חבריה לסיעה?  אם קדימה תתבטא נגד שחיתות (ולצערי לא שמענו ממנה בנושא זה אמורה ברורה), והאם ובאיזו מידה היא מייצגת את צחי הנגבי ואברהם הירשזון (אשר שעד לאחרונה כיהן כחבר כנסת ושר בכיר מטעמה).

מרכז פוליטי זו פיקציה וטעות.  המצביעים שרצו ימין הצביעו לליכוד ולמפלגות הימין.  המצביעים שרצו שמאל הצביעו קדימה.  מי בכלל רצה להצביע מרכז? המצביעים שרצו מנהיגה ישרה שתמשיך את תהליך השלום (כדי להגיע אף לתוצאה) קיבלה מפלגה ב- Mute.  בכנסת ישראל מכהנים 120 חברים.  מטרתם לחוקק (אף כי שליש מהם חברים בממשלה ולכן אינם יכולים לקחת חלק בתהליך החקיקה הפרלמנטרי), לשפר את המדינה והחברה, לקדם אג'נדה ובסופו של דבר להביע עמדות.  המשמעות של מרכז, כביכול, היא אי-נקיטת עמדה.  לכן, אין לכאורה מקום למרכז אמיתי במערכת פוליטית מתקדמת.

מצד שני, אם לבני היא מנהיגת השמאל, עליה לנהוג כך – להשמיע את קולה בכל נושא בצורה ברורה וחד משמעית בכל הנושאים שעל סדר היום.  להוסיף את חתימתה להצעת החוק של ח"כ ניצן הורוביץ, שתאפשר נישואים אזרחיים לכולם, כולל בני זוג מאותו המין.  להודיע קבל עם ועדה שכל המשך בנייה בהתנחלויות, לרבות מזרח ירושלים, רק מרחיקה אותנו מהסיכוי לשלום.  להכריז שלא תיתכן כפייה רבנית בנוגע ללימודים של ילד/ה בישראל ושלא יתכן שתתחיל את שנת הלימודים מבלי שלכל התלמידים מקום בכיתה ובבית הספר.  עליה להמשיך בדרך זו ולהכריז שפוליטיקאי ישר הוא כזה שלא דבק בו רבב, ושעל כן, היא תפעל למען שלא יהיו בין מועמדי קדימה לכנסת חברים שיש חשש אמיתי ליושרם האישי והציבורי והליכים פליליים מתקדמים כנגדם.  על לבני להזכיר ולהיזכר שבלי אוויר אי אפשר באמת לחיות, ועל כן אסור ואין לאפשר לממשלה להקים תחנת כוח פחמית נוספת.  לבני חייבת להסביר שתיאוריה כלכלית יפה אינה תחליף לסולידריות חברתית ועל כן לא תתמוך במינוי שר אוצר שמעדיף לטפח את העשירים על חשבון מי שאין לו.  לבני חייבת להזכיר שאין שוויון לחלק אלא חייב להיות שוויון לכולם – שיפסקו האפליה וההסתה כלפי השונים, בנוגע לגזענות ולא פחות חשוב, לשנות את היחס המתנכר והשונא כלפי פליטים וכלפי עובדים זרים.



למען ההגינות, זה המקום לציין גם שני דברים לזכותה:

1.      עשתה טוב קדימה שלא נכנסה לממשלה, אך אין זה תחליף להבעת עמדות כאופוזיציה.

2.      ח"כ שלמה מולה מהווה בדרך כלל תעודת כבוד למפלגתו.  הוא מכפר על העדרותה של המפלגה מהקול הציבורי ומשמיע קולו במקום שרבים מחבריו שותקים.


אך שני הישגים אלה אינם מספיקים.  אם קדימה אכן אופוזיציה – שתרים את ראשה ותביע את עמדתה.  אם עמדתה, או עמדת חלק מחבריה כעמדת הממשלה – שיאמרו זאת גם כן.  לשתוק במרכז ולהתחזות לשמאל מטעים את ציבור הבוחרים.  השמאל "קרס" על אפם וחמתם של הבוחרים השמאלנים, אשר עדיין מהווים ציבור לא מבוטל, אשר סבר שהוא עדיין מצביע לשמאל.  השאלה היא עד כמה זמן תמשיך מפלגת מרכז, שרובה חושב בימין, להצליח להטעות את הציבור ולהציג חזות של מפלגת שמאל, או לחליפין לאמץ באופן אמיתי דעות ומועמדים שמאליות.

הערה שולית, אנקדוטה, לסיום:  ג'ון סטוארט בתכניתו היומית, סיקר את סיום מערכת הבחירות בארץ.  מבחינתי הבחירות היוZipi or Bibi; Bibi or Zipi – והוא תהה מדוע לכל המועמדים שם של ליצנים...

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

לא להתפשר על הדת!

בצורה יוצאת דופן וכנראה חד פעמית, קרה המקרה וצפיתי הערב (שני) בתכנית "אמא בהחלפה" בערוץ 2.  הבנתי, פחות או יותר במה מדובר, אבל מהר מאוד הופתעתי לטובה.  מצד אחד, נשלחה דינה מקיבוץ ברמת הגולן לניו ג'רזי ומהצד השני הגיע איאן, מניו ג'רזי אל משפחתה של דינה בקיבוץ.

דינה הגיעה לניו ג'רזי, תוך חשש שמא תגיע לבית חרדי – מצב שלא ששה אליו ולא היתה מעוניינת בו.  ההפתעה הגדולה היתה, לא רק שמדובר בבית דתי, אלא שמדובר בזוג גברים, המגדלים שלושה ילדים שחורים.  בעיית הדת נשכחה מדינה, אבל ההתמודדות עם גבר הומו ועם ילדיו שאינם לבנים היתה יותר מדי בשביל דינה שבילתה את הלילה הראשון במלון.  אני מודה שלא ראיתי את סוף התכנית, אם כי למיטב הבנתי למחרת דינה התמודדה יותר טוב עם המצב וכנראה שהשלימה עם זה שגם אנשים שאינם סטרייטים או לבנים הם בסדר.  עם זאת, דינה התבטאה מספר פעמים בצורה הומופובית וגזענית (אם כי ההתייחסות בנוגע לילדים היתה יותר עדינה והביעה בעיקר חשש מכך שזוג גברים מגדלים ילדים שכן מדובר בדבר לא טבעי וחבל לעולל זאת לילדים).
ההפתעה לטובה היתה מעצם זאת שהתכנית שודרה והציגה את הדברים לקהל, כאשר כל שאפשר לקוות הוא שהקהל יראה את האבסורד שבהתנהגותה של דינה.

התזמון מצא חן בעיניי מכיוון שעמדתי לכתוב פוסט בנוגע לחינוך...

שנת לימודים נוספת נפתחת וכרגיל התמונה עגומה.  את ה – 1 בספטמבר 2009 מאפיינת המראה החברתית שמראה לנו, שוב, שאנחנו חברה גזענית וקצרת רואי.  אני אכן מדבר על אותם תלמידים יוצאי אתיופיה בפתח תקווה, אשר עד הרגע האחרון לא ידעו כלל האם והיכן הם הולכים ללמוד.

אני בטוח שאין צורך להתעמק ולהתעסק בהתנהגות הנלוזה של מוסדות החינוך שסירבו לקבלם.  הסטריאוטיפים שהודבקו לתלמידים כתירוץ והאיפיון הקבוצתי מציגים שוב את החברה הישראלית כמקום שלא מוכן ויכול, ואם חייב אז לא אוהב לקבל את האחר.

איני הראשון שמתייחס לכך, ואוסיף ואשמיע את קולי בעניין שורש הבעיה (המקומית) של אותם תלמידים יוצאי אתיופיה בפתח תקווה.  הרב הספרדי הראשי, כביכול מתוך דאגה עמוקה לתלמידים, השיב כי אינו יכול לאפשר ולאשר סידור אשר בו התלמידים לא לומדים במסגרת ממלכתית-דתית או חרדית (וזאת אף שהובטח פיקוח מיוחד של מסגרת דתית).

למעשה, החברה הישראלית נחשפה בימים האחרונים לכפייה דתית נוספת (ואין דרך אחרת לתאר זאת) ועברה על כך בקור רוח (אם כי למרות פתיחתי, המדינה רעשה בנוגע לסירוב בתי הספר לקבל את התלמידים בשל היותם אתיופים).

ילדים צעירים ותמימים אינם יהודים מספיק בשביל הרב הספרדי הראשי ותחת איום שלא יוכרו כיהודים נאלצים ללמוד במסגרת דתית.  אם הבחירה מרצון היא, הרי שזוהי זכותם המלאה.  עצם העובדה שהממסד הדתי כופה זאת עליהם אמורה להכעיס את כולנו.

אין לי ספק שרוב עצום ומוחלט מאזרחי המדינה (ובכלל מהאנשים בעולם) לא חושבים ולא רוצים שאדם אחר יחליט בעבורם במה להאמין ואיך.  מדינת ישראל מורכבת ממכלול תרבויות רב, מגוון ועשיר תרבותית.  התרבות ומנהגי יוצאי אתיופיה עשירה ויפה לא פחות מכל קבוצה אחרת באוכלוסיה.  דווקא ההבדלים והכרתם בין המסורות השונות הופכות אותנו לחברה עשירה עוד יותר.  ההתייחסות של הממסד הדתי כאילו אינם יהודים מספיק ועל כן על הילדים ללמוד במסגרות דתיות יותר, מוציאה מידי ההורים את האפשרות, לפחות במידה חלקית, ללמד את ילדיהם את המנהגים והמסורות אותם הם מעוניינים להנחיל להם.

מדובר, בצורה ברורה ביותר, הן באפליה והן בניצול המעמד על ידי הממסד הדתי על גבם של יוצאי אתיופיה.
הפתרון היחיד האפשרי אינו פשרה נקודתית בפתח תקווה אלא הפרדת הדת מהמדינה.  רק מערכת חינוך ממלכתית, אחת, שאינה כוללת לימודי דת, תאפשר חינוך איכותי ושוויוני לכל ילדי ישראל.

במקביל, על המדינה לאפשר לכל אדם לנהוג ולחנך את ילדיו לפי בחירתו, ובהתאם לקריטריונים מסודרים, לחלק תקציבים בצורה שוויונית על מנת לבצע זאת.  המדינה עצמה לא יכולה ולא צריכה לספק את שירותי הדת ובוודאי שלא להפלות את אזרחיה בשל דתם או מנהגיהם.

על מנת שאף אחד מאיתנו לא יצטרך לוותר על דתו ואמונתו, על הכנסת לחוקק חוק חופש דת וחופש מדת.

יום שבת, 29 באוגוסט 2009

אמרנו חופש ביטוי?

חנכתי את הבלוג החדש שלי בפוסט ראשון על חופש הביטוי וחשבתי, לתומי, שאנו עומדים ממילא בפני תקופה רגועה, יחסית, בתחום זה.  הויכוח חסר התוחלת על שבדיה כבר היה בסופו, התבטאויותיו של בוגי יעלון נטחנו עד תום והרגשתי שהיתה לי מילה נוספת לומר לעניין חופש הביטוי.  לא עובר זמן רב ואנו נתקלים שוב בפנים המכוערות של הגבלת חופש הביטוי.

ד"ר ניב גורדון, מרצה באוניברסיטת בן גוריון, לאחר שהרגיש, כנראה, כי כלו הקיצים, פרסם מאמר, דעה, בלוס אנג'לס טיימס, לפיו הדרך היחידה למנוע קיומה של מדינת אפרטהייד בישראל היא באמצעות לחץ בינלאומי שיביא בסופו של דבר לקיומן של שתי מדינות, ישראל ופלסטין.  במאמר מסביר ד"ר גורדון, כי למעשה הפתרון של מדינה אחת (עם שוויון זכויות לכולם, כולל הפלסטינים) אינו פרקטי ולכן, על מנת להגיע לפתרון שתי המדינות, על העולם להפעיל לחץ משמעותי על ישראל – כל דרך אחרת אינה מספיקה.  הוא לא מסתפק באמירה הכללית ומסביר את הקו שיוביל לכך וכולל החרמת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, חברות וגופים המבוססים על הכיבוש, או מרוויחים ממנו וכן אירועי תרבות זרים המגיעים לישראל שלא מתוך מטרה למחות על הכיבוש.
בנוגע לכוונותיו של גורדון, אין שאלה, כאשר הוא חוזר לאורך המאמר ומסביר שזו הדרך היחידה שילדיו יוכלו לגדול במדינת ישראל.  בנוגע להצעתו של גורדון, כמובן שיש מקום לויכוח.  גם אם נשים בצד, לצורך הדיון, את התומכים בהמשך הכיבוש (ללא כל פתרון אמיתי לסכסוך), אני בטוח שבין המתנגדים לכיבוש אין בהכרח הסכמה להצעתו של גורדון.

בשבוע שחלף מאז פרסום המאמר, התחרו מנהיגי המדינה וסתם חובבי דמוקרטיה אחרים (כן, בציניות) לתקוף את ד"ר גורדון תוך כדי קריאה לפטרו.  בין המתרעמים היה למשל, לא למרבה ההפתעה, שר החינוך גדעון סער, שטרח להגיע לעצרת בכיכר לאחר הרצח בברנוער שקראה לשוויון.

בתזמון מעניין, הבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום, השווה את המצב בישראל לאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה ורמז שיש צורך בלחץ חיצוני על ישראל על מנת שזו תוותר על השטחים.

לא אפתח כאן את השאלה האם קיים היום אפרטהייד בישראל (למרות שהטיעונים לכך מאוד חזקים) ולא לגבי האפקטיביות של לחץ חיצוני על מדינת ישראל לצורך התקדמות לסיום הסכסוך (שהיה בעבר מאוד אפקטיבי) אלא אחזור אל חופש הביטוי.

כיום במוסדות להשכלה גבוהה (בישראל), שכביכול נחשבים למקומות ליברליים בהקשר של חופש הביטוי וזכויות הפרט, אין באמת זכות לחופש ביטוי והתארגנות.  עד לפני כשנתיים לא היתה כל חקיקה שהתייחסה לנושא.  בית המשפט העליון הכיר תמיד בדו מהותיות של המוסדות להשכלה גבוהה ובתוך כך לזכותם לקבוע התנהלות פנימית בנהלים ותקנונים.  במסגרת זו, רוב המוסדות להשכלה גבוהה בארץ לא איפשרו (בתקנון ודה פקטו) חופש ביטוי והתארגנות פוליטיים.  יוצאי דופן אלו אוניברסיטת תל אביב (אם כי שאלת מסחר ורווחיות מנעה בעבר פעילות פוליטית כאשר זו הוגבלה לטובת השכרת דוכנים מסחריים בשבוע הראשון של הלימודים) והאוניברסיטה העברית, בה אמנם קיימות מגבלות, אך בדרך כלל לא במידה העולה בכדי מגבלה משמעותית על חופש הביטוי של הפרט.

במוסדות אחרים קיימות מגבלות רבות, בין אם המדובר באיסור על שימוש בשמות מפלגות באוניברסיטת בר אילן (והחתמת 100 סטודנטים חברי תא מדי סמסטר על מנת להפעילו), בין אם המדובר במגבלה כוללת על כל ביטוי מפלגתי במרכז הבינתחומי (אלא אם כן מדובר בשליחת דוא"ל לכלל הסטודנטים, הבוגרים וחברי הסגל המסביר כי ההתמודדות של פרופ' רייכמן ברשימת קדימה מהווה שליחות לאומית) ובין אם המדובר במגבלות כה משמעותיות באוניברסיטת חיפה, עד כי סטודנט שקיבל אישור למחות על כך בפני אחד מהגופים המנהלים, הועמד על כך לדין משמעתי.

לפני כשנתיים, חוקקה הכנסת את חוק זכויות הסטודנט.  למרות שבמקביל כבר עמדה בפני הכנסת הצעת חוק חופש הביטוי וההתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה, עבר חוק זכויות הסטודנט והתייחס בקצרה מאוד לתחום חופש הביטוי.  מירב ההתייחסות הגיע לכדי השארת הגדרת חופש זה על ידי המוסדות בתקנונן (למעשה לא שינה דבר מהותי).  למרות זאת, יצויין כי במקרה ספציפי, פירש בית המשפט המחוזי בבאר שבע את החוק כך שכאשר אוניברסיטת בן גוריון הסכימה לאפשר קיום הפגנה – בתוך אולם – קבע ביהמ"ש, כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ועמד על כך שיתאפשר קיום ההפגנה במקום חיצוני.

מכון המחקר של הכנסת בחן נושא זה וכן השווה את חופש הביטוי במוסדות להשכלה גבוהה בישראל מול מדינות זרות.

בפוסט הקודם כתבתי, כי "המבחן של מדינה דמוקרטית הוא באפשרות של לקבל גם את הביטויים הקשים והמעצבנים ולא לאסור את פרסומם אלא להבין שיש לגיטימיות לזכות לאומרם".  והנה, ד"ר גורדון העמיד את המדינה ואת אוניברסיטת בן גוריון בדיוק במבחן זה.  פעם נוספת אלו נכשלו.

אין ספק שקריאה ללחץ בינלאומי על ישראל זה מעצבן.  זה יכול אף להכעיס.  לדבר על האפשרות של אפרטהייד בישראל מעצבן לא פחות – הרי אנחנו הכי צודקים בעולם ותמיד הקורבנות, כיצד אנחנו מפעילים מדינת אפרטהייד?  טוב, אני גולש...  בטוחני, כי ישנם בנמצא עשרות מחקרים המראים, כי התנהלות מדינת ישראל אינה עולה בכדי מדיניות של מדינת אפרטהייד, אך עצם קיומם ועצם הדיון מצביעים על כך שאפרטהייד או לא, יש לנו בעיה.  אך אלו אשר פוסט זה יכעיסם וישתמשו במחקרים אלו כתשובה, חוזרים שוב על הטעות הבסיסית בדיון בנוגע לחופש הביטוי; השימוש במחקרים לגיטימי כאשר התוצאות עולות בקנה אחד עם עמדתם.  מחקרים שהיו מראים, לכאורה, תוצאה אחרת, אינם לגיטימיים אף לשם הדיון.

בשנת 2000-2001 כיהנתי כיו"ר הסטודנטים של מרצ והייתי עד, מקרוב, לאבסורד של הגבלת חופש הביטוי, דווקא במוסדות להשכלה גבוהה.  לפני כשלוש שנים, עידן גולדברגר, יו"ר הסטודנטים של מרצ דאז, ואנוכי, ניסחנו את הצעת החוק לחופש ביטוי והתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה.  ההצעה הוגשה על ידי כל חברי הכנסת של מרצ וחתומים עליה חברי כנסת מרוב הסיעות בכנסת (הדבר נעשה עם מאיה קרבטרי, יו"ר הסטודנטים של מרצ כיום) והיא בהליכי חקיקה, אם כי יש להחיל עליה כעת דין רציפות.

זכותו של ד"ר גורדון להביע את עמדותיו עומדת כיום במבחן.  על המדינה לאמץ את החוק ולהבטיח את חופש הביטוי במוסדות להשכלה גבוהה.

יום שבת, 22 באוגוסט 2009

הקורבן הראשון של האלימות

בשבועות האחרונים מתחולל דיון רציני ומשמעותי בנושא האלימות בחברה הישראלית. לא מדובר רק ברציחות והאלימות הפיזית ברחובות, אלא גם באלימות מילולית, בין אם של שרי הממשלה ובין אם של הטוקבקיסטים הרבים.

התגובות, הן לחלק מהרציחות והן להתבטאויות המכפירות והמביכות התמקדו בסכנה של ההסתה. במקביל, על סדר יומה של הכנסת עומדות היום לא פחות משלוש הצעות חוק העוסקות בחופש הביטוי (ושלילתו) וכן חקיקה נוספת הנוגעת באלמנטים דומים כגון צנזורה באינטרנט, חוק הביומטרי וכן הלאה.

אם תתקבל חקיקה המגבילה יותר את חופש הביטוי, את האפשרות להפגין וחודרת אל המרחב האישי, הרי שיהיה מדובר בניצחון של אותן פעולות אלימות. הרצח והאלימות לאורך השנים כנגד הקהילה הגאה מגיע ממקום של חוסר סובלנות כלפי "האחר" והחופש שלו לביטוי אישי (מעצבן ככל שיהיה). בוגי יעלון מנסה בדבריו להוציא ארגונים חוקיים לפעולותיהם אל מחוץ לקונצנזוס ונראה אף שלסמנם כמטרה ציבורית; חקיקה נוספת הנוגעת להגבלות ביטוי ופעולות של אינדיווידואלים וארגונים עלולה להביא לכך שדווקא היא זו שתגשים את משאלתו של יעלון.

סממן ברור לחברה דמוקרטית הוא חופש הביטוי. כאשר אנחנו חושבים על משטרים דיקטטוריים למיניהם, אל מול המדינות הדמוקרטיות וההבדלים ביניהם, החופש של אדם או ארגון להביע את דעתו הוא אחד מההבדלים המשמעותיים. בימים אלו, כאשר אנחנו בוחנים את החברה האיראנית, אנו כועסים, ומביעים זאת, על התנהלות השלטון אל מול המוחים כנגד תוצאות הבחירות כביכול. אותה מחאה עלתה גם כלפי סין בזמנים שונים בהקשר לטיבט או להפגנות הסטודנטים ב 1989. אבל לערך של חופש הביטוי יש מקורות נוספים. לדוגמא, מקורות ביהדות במידה רבה, אם כי לא חד משמעית מכירים בדעות שונות והלגיטימיות שלהן, גם כאשר מדובר במיעוט (למשל, בית הלל מול בית שמאי).

אם אנחנו מכירים בחשיבות של חופש הביטוי, הרי שבמדינה מפולגת ומשוסעת כמו ישראל, מדובר בערך חשוב כפליים. אזרחי ישראל מתמודדים עם מלחמות ולחימה, כיבוש, התנחלויות, פלגים דתיים, מיעוט לאומי, פליטים ועובדים זרים, עדות ודתות. אין ספק שגם מגדר ונטייה מינית נספרים, אם כי בתמונת מצב זו, מפתיע שאפליה על בסיס זה והיחס במקרים רבים טוב ממדינות דמוקרטיות רבות אחרות. עם זאת, במצב זה של החברה, פגיעה ומניעת חופש ביטוי עלולים להביא לכדי אלימות נוספת. כמובן שהאלימות על גווניה אינה מקובלת ואינה לגיטימית. במקביל, חופש הביטוי אינו רק נחלת השמאלנים, הומואים וערבים אלא גם של הימין, סהרורי ככל שיהיה. המגבלות על האפשרות להפגין נגד ההתנתקות היו בלתי לגיטימיות – גם אם מטרת ההפגנות היתה ניסיון אחרון לטובת המשך קיום התנחלויות ברצועת עזה (דבר פסול לטעמי).

החקיקה הפלילית בישראל עונה על הצורך להבחין בין חופש ביטוי לגיטימי לבין הסתה לפעולות פיזיות ואלימות. יותר מכך, לכאורה אדם הפועל לעורר אי-רצון או מורת רוח, או איבה בין חלקים שונים של האוכלוסין, יכול לזכות לחמש שנות מאסר וזאת בהתאם לעבירת המרדה. לשמחתי, דווקא בתי המשפט לא ששים בדרך כלל לפגוע בחופש הביטוי.

המבחן של המדינה הדמוקרטית הוא באפשרות של לקבל גם את הביטויים הקשים והמעצבנים ולא לאסור את פרסומם אלא להבין שיש לגיטימיות לזכות לאומרם. הנוהרים לדמוקרטיה המתגוננת ומעדיפים לאסור כל פרסום מעצבן למעשה חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה שכן הדמוקרטיה המתגוננת כבר איננה דמוקרטיה.

על מדינת ישראל להוכיח שחופש הביטוי הוא ערך עליון (ובהקשר זה להעביר בקריאה שניה ושלישית את החוק המאפשר חופש ביטוי והתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה – שם חופש הביטוי עוד לא קיים) ובמקביל, תחת אור הזרקורים לנושא האלימות, להכפיל את תקציב משטרת ישראל ולהפנים שינויים מערכתיים במערכת החינוך על מנת להתמודד עם הנושא (בהרצליה, לדוגמא, פועלת מזה כעשור תכנית העשרה בתחום הדמוקרטיה). האלימות לא תפחת אם אנשים יפחדו להביע את דעתם, אבל יש סיכוי להפחיתה אם המשטרה תפתח מערך מודיעין שיכול למנוע פשיעה מצד אחד ויהיה בידה מספיק כוח אדם על מנת לתפוס את אלו שפשעו ולהעמידם לדין.