יום שבת, 28 בנובמבר 2009
מתפקדים נגד המאבק (וגם מילה על אחים גדולים)
יום רביעי, 25 בנובמבר 2009
כן לחופש הדת וחופש מדת. לא לשנאה.
יום שבת, 14 בנובמבר 2009
הפרד ומשול בנושא ביטוחי דו-גלגליים
כל אדם חושף את עצמו למגוון ושלל סיכונים. בין אם המדובר בסיכונים רפואיים הנובעים ממחלה או תאונה, בין אם המדובר בסיכונים כספיים הקשורים לנזקים, למשל לדירה, רכב וכדומה ובין אם המדובר בסכנה שלא ישארו לו חסכונות בעת הגיעו לגיל הפרישה. המדינה החליטה בנוגע לרוב הסיכונים הרלוונטיים, כי היא לא תגן בעצמה על האזרחים אלא תאפשר לחברות עסקיות, תחת פיקוח ורגולציה, לעשות זאת (וחשוב להדגיש, כשאני מדבר בפוסט זה על סיכונים, כוונתי אינה לשאלה של איזה כלי רכב יותר מסוכן אלא לסיכון שחברות הביטוח לוקחות כשהן יוצרות חוזה ביטוח עם מבוטח).
הדרך של החברות להגן על האזרחים היא באמצעות ביטוח. ומה זה אומר? בואו ניקח לדוגמא ביטוחי דירה; נניח שלעשרה אחוזים מהאזרחים יגרם בשנה הקרובה נזק לדירה. אם לאף אחד אין ביטוח, כל אחד ישלם את הנזק שנגרם לו, גם אם מדובר בסכומים אסטרונומיים. מצד שני, אם כלל האוכלוסייה תכסה את הנזק לאותם עשרה אחוזים, כל אדם ישלם מעט – ובצורה שלא תפגע בו כלל. זה מה שהביטוח עושה – כל אדם משלם פרמיה נמוכה, אך במידת הצורך מקבל החזר שיכול אף להיות מאוד גבוה. החזר זה מתקבל מכספו שלו ומכספם של מבוטחים נוספים ששילמו פרמיות אך לא היו צריכים לקבל תגמולים.
חברות הביטוח משחקות בסיכונים – עושות חישובים ארוכים ומסובכים המאפשרים להן לגבות יותר כסף מהסכום שהן צריכות לשלם וכך כל האזרחים המבוטחים מרוויחים והחברות עצמן יוצאות ברווח מהכסף שנשאר.
במשחק זה, ככל שהקבוצה המבוטחת יותר גדולה, כך הסיכון קטן והרווח עולה. במקביל, אם יוגדרו קבוצות קטנות יותר ויותר לפי קריטריונים אלו או אחרים, וכל אחת תצטרך להיות מאוזנת בפני עצמה, אזי חלקן יהיו מאוד רווחיות וחלקן מאוד מפסידות; או לחילופין, חברי הקבוצות המפסידות ישלמו פרמיות המתקרבות לסכומי הפיצויים – ואולי בסוף רכישת ביטוח לא תיהיה משתלמת. למעשה, אם חברות הביטוח ידעו לחשב מספיק טוב למי הן בטוח יצטרכו לשלם תגמולי ביטוח ולמי לא, ובצורה זו יחלקו אותם לקבוצות, הרי שהביטוח יאבד את ערכו בצורה מוחלטת.
זה בדיוק מה שקורה בביטוחי כלי הרכב הדו-גלגליים. נוצרה הפרדה בין כלי רכב דו גלגליים לבין כלי רכב אחרים וזאת למרות שכולם נדרשים באותו סוג ביטוח חובה בדיוק על פי חוק. הטענה שחברות הביטוח לא מרוויחות, אלא אולי אפילו מפסידות מביטוח קטנועים ואופנועים יכולה להיות נכונה, עובדתית, אך אינה רלוונטית אלא רק לאותה חברה עצמה. יותר מכך – העובדה שהמדינה מחייבת ברכישת ביטוח זה, מביאה למצב שרוכבים רבים יכולים לשלם פרמיות ביטוח שמתקרבות בסכומיהן, או אף עוברות, את התגמולים.
במקביל, כבר מיושמת יוזמה ויש עניין מצד משרד האוצר להרחיבה, לפיה תיהיה השתתפות עצמית מוגדלת בתמורה להנחה סמלית בביטוח (היום, השתתפות עצמית של 10,000 ש"ח בתמורה להנחה בת 11% בביטוח חובה). במקרה שלי, למשל, זה יחסוך לי בשנה הבאה כ – 400 ש"ח, אך על כל נזק גופני שיגרם לי ויוערך בפחות מ – 10,000 ש"ח, לא אקבל פיצוי כלל! הרחבה של אופציה זו אולי תסייע לחברות הביטוח להגדלת רווחיהן, אך היא אינה בעלת משמעות לטובת כלל האוכלוסיה והיא תיפגע, שוב, באלו שהינם פחות בעלי אמצעים.
בהקשר זה, גם יוזמות שעלו בימים האחרונים של חברות ביטוח כמו אליהו והכשרת היישוב, למעשה גורמות יותר נזק מתועלת. חברות אלו מציעות לבטח רוכבים ותיקים ובטוחים, בתעריפים יותר זולים. המשמעות היא הפרדתם משאר קבוצת הרוכבים ולמעשה בסופו של דבר, לגרום לכך שביטוחי הדו-גלגליים יהיו בהפסד גדול יותר שכן הרוכבים שרק משלמים לביטוח ולא מנצלים אותו לא משתתפים בקבוצה. מדובר שוב בחלוקה לקבוצות שתחייב לפי היגיון המפקח על הביטוח העלאה נוספת בתעריפי הביטוח.
לסיכום, העלאת תעריפי הדו-גלגליים היא ניסיון של המפקח על הביטוח לעשות "הפרד ומשול" (שבינתיים מצליח). על כולנו – רוכבים ונהגים – להזכיר למפקח, לשר האוצר ולראש הממשלה שמשמעות הביטוח היא אחריות הדדית וסולידריות חברתית, לא רק רווחים לחברות פרטיות.
על כן, יש להמשיך ולקדם הליכי חקיקה להעברת תחום ביטוח החובה לידי המדינה באמצעות הביטוח הלאומי.
על כן, ב – 15 תל אביב עומדת.
יום שלישי, 13 באוקטובר 2009
עובדים זרים, הומואים ואופנועים 'הו מיי'
יום שבת, 10 באוקטובר 2009
אובמה והנובל
יום רביעי, 23 בספטמבר 2009
ביטוח חובה להולכי רגל?
יום ראשון, 13 בספטמבר 2009
מי לאומן?
יום שלישי, 8 בספטמבר 2009
ונעים במרכז...
יום שלישי, 1 בספטמבר 2009
לא להתפשר על הדת!
יום שבת, 29 באוגוסט 2009
אמרנו חופש ביטוי?
יום שבת, 22 באוגוסט 2009
הקורבן הראשון של האלימות
בשבועות האחרונים מתחולל דיון רציני ומשמעותי בנושא האלימות בחברה הישראלית. לא מדובר רק ברציחות והאלימות הפיזית ברחובות, אלא גם באלימות מילולית, בין אם של שרי הממשלה ובין אם של הטוקבקיסטים הרבים.
התגובות, הן לחלק מהרציחות והן להתבטאויות המכפירות והמביכות התמקדו בסכנה של ההסתה. במקביל, על סדר יומה של הכנסת עומדות היום לא פחות משלוש הצעות חוק העוסקות בחופש הביטוי (ושלילתו) וכן חקיקה נוספת הנוגעת באלמנטים דומים כגון צנזורה באינטרנט, חוק הביומטרי וכן הלאה.
אם תתקבל חקיקה המגבילה יותר את חופש הביטוי, את האפשרות להפגין וחודרת אל המרחב האישי, הרי שיהיה מדובר בניצחון של אותן פעולות אלימות. הרצח והאלימות לאורך השנים כנגד הקהילה הגאה מגיע ממקום של חוסר סובלנות כלפי "האחר" והחופש שלו לביטוי אישי (מעצבן ככל שיהיה). בוגי יעלון מנסה בדבריו להוציא ארגונים חוקיים לפעולותיהם אל מחוץ לקונצנזוס ונראה אף שלסמנם כמטרה ציבורית; חקיקה נוספת הנוגעת להגבלות ביטוי ופעולות של אינדיווידואלים וארגונים עלולה להביא לכך שדווקא היא זו שתגשים את משאלתו של יעלון.
סממן ברור לחברה דמוקרטית הוא חופש הביטוי. כאשר אנחנו חושבים על משטרים דיקטטוריים למיניהם, אל מול המדינות הדמוקרטיות וההבדלים ביניהם, החופש של אדם או ארגון להביע את דעתו הוא אחד מההבדלים המשמעותיים. בימים אלו, כאשר אנחנו בוחנים את החברה האיראנית, אנו כועסים, ומביעים זאת, על התנהלות השלטון אל מול המוחים כנגד תוצאות הבחירות כביכול. אותה מחאה עלתה גם כלפי סין בזמנים שונים בהקשר לטיבט או להפגנות הסטודנטים ב 1989. אבל לערך של חופש הביטוי יש מקורות נוספים. לדוגמא, מקורות ביהדות במידה רבה, אם כי לא חד משמעית מכירים בדעות שונות והלגיטימיות שלהן, גם כאשר מדובר במיעוט (למשל, בית הלל מול בית שמאי).
אם אנחנו מכירים בחשיבות של חופש הביטוי, הרי שבמדינה מפולגת ומשוסעת כמו ישראל, מדובר בערך חשוב כפליים. אזרחי ישראל מתמודדים עם מלחמות ולחימה, כיבוש, התנחלויות, פלגים דתיים, מיעוט לאומי, פליטים ועובדים זרים, עדות ודתות. אין ספק שגם מגדר ונטייה מינית נספרים, אם כי בתמונת מצב זו, מפתיע שאפליה על בסיס זה והיחס במקרים רבים טוב ממדינות דמוקרטיות רבות אחרות. עם זאת, במצב זה של החברה, פגיעה ומניעת חופש ביטוי עלולים להביא לכדי אלימות נוספת. כמובן שהאלימות על גווניה אינה מקובלת ואינה לגיטימית. במקביל, חופש הביטוי אינו רק נחלת השמאלנים, הומואים וערבים אלא גם של הימין, סהרורי ככל שיהיה. המגבלות על האפשרות להפגין נגד ההתנתקות היו בלתי לגיטימיות – גם אם מטרת ההפגנות היתה ניסיון אחרון לטובת המשך קיום התנחלויות ברצועת עזה (דבר פסול לטעמי).
החקיקה הפלילית בישראל עונה על הצורך להבחין בין חופש ביטוי לגיטימי לבין הסתה לפעולות פיזיות ואלימות. יותר מכך, לכאורה אדם הפועל לעורר אי-רצון או מורת רוח, או איבה בין חלקים שונים של האוכלוסין, יכול לזכות לחמש שנות מאסר וזאת בהתאם לעבירת המרדה. לשמחתי, דווקא בתי המשפט לא ששים בדרך כלל לפגוע בחופש הביטוי.
המבחן של המדינה הדמוקרטית הוא באפשרות של לקבל גם את הביטויים הקשים והמעצבנים ולא לאסור את פרסומם אלא להבין שיש לגיטימיות לזכות לאומרם. הנוהרים לדמוקרטיה המתגוננת ומעדיפים לאסור כל פרסום מעצבן למעשה חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה שכן הדמוקרטיה המתגוננת כבר איננה דמוקרטיה.
על מדינת ישראל להוכיח שחופש הביטוי הוא ערך עליון (ובהקשר זה להעביר בקריאה שניה ושלישית את החוק המאפשר חופש ביטוי והתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה – שם חופש הביטוי עוד לא קיים) ובמקביל, תחת אור הזרקורים לנושא האלימות, להכפיל את תקציב משטרת ישראל ולהפנים שינויים מערכתיים במערכת החינוך על מנת להתמודד עם הנושא (בהרצליה, לדוגמא, פועלת מזה כעשור תכנית העשרה בתחום הדמוקרטיה). האלימות לא תפחת אם אנשים יפחדו להביע את דעתם, אבל יש סיכוי להפחיתה אם המשטרה תפתח מערך מודיעין שיכול למנוע פשיעה מצד אחד ויהיה בידה מספיק כוח אדם על מנת לתפוס את אלו שפשעו ולהעמידם לדין.