מתפקדים נגד המאבק (וגם מילה על אחים גדולים)

לפני מספר ימים, ולמרות שמטה המאבק של רוכבי האופנועים והקטנועים טרם קיבל החלטה סופית בעניין, התפרסם בערוץ 2 וב NRG שהרוכבים מתכוונים להתפקד באלפיהם למפלגת הליכוד על מנת...  כנראה על מנת לעצבן קצת את ביבי ואת שטייניץ שמאפשרים או אף תומכים בהעלאת תעריפי הביטוח.  אז מה רע?

ראשית, מדובר בצעד לא ערכי ולא מוסרי בעליל.  אנשים המצטרפים למפלגה, אשר במוצהר אינם תומכים בה, על מנת להשפיע על נושא בודד (שאף הוא מנוגד, מסתבר, לעמדותיה) פועלים בניגוד לערכי הדמוקרטיה.  ישנה חשיבות מכרעת לכך שאזרחים בדמוקרטיה ישתתפו בה, יפעלו ויהיו מעורבים, יקדמו את עמדותיהם וישפיעו.  מצד שני, התנהלות כזו של הצטרפות אינטרסנטית, צרת אופקים וקצרת רואי מבזה את משתתפיה.  לא מדובר כאן בפעולת מה-בכך, אלא בחציית קו ערכי ששומטת את הבסיס הערכי תחת המאבק כולו.  המאבק יהפוך לפוליטי במובן הכי לא טוב של המילה ויפסיק להיות מאבק חברתי מוצדק.

ראוי לציין שהליכוד היא כרגע המפלגה העיקרית המתנגדת למאבק הרוכבים.  התפקדות המונית של רוכבים לליכוד תוסיף לו חברים וכספים (בסכומים של מאות אלפי שקלים ויותר) ולמעשה הליכוד יתוגמל על ידי הרוכבים על התנגדותו להם.

מאבק הרוכבים הוא מאבק מוצדק מהמדרגה הראשונה – וכבר פירטתי על כך בעבר.  עם זאת, צדקת המאבק לא מצדיקה את הדרך.  רוכבי האופנועים והקטנועים בישראל יהפכו לדמויי פייגלין.  ההבדל הוא שבעוד ופייגלין נכשל מלהביא תוצאות אמיתיות (למרות כוחו הפוליטי בליכוד) לשאיפותיו האידיאולוגיות, רוכבים שיצטרפו לליכוד כאשר אינם תומכים במפלגה זו, יכשלו מלעשות שינוי וגם יפגעו כך במאבק ובמטרותיו.

אם המטה מעוניין להשפיע מבפנים, עליו לקבל החלטה לפיה הוא מעודד מעורבות חברתית ופוליטית וקורא לכל הרוכבים להצטרף למפלגות בהן הם תומכים.  בתוך כל המפלגות יש מקום להשפעה מסוג זה והדבר אף מומלץ.  פעולה זו עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה ותשמור על הבסיס הערכי של המאבק.

כן לחופש הדת וחופש מדת. לא לשנאה.

על כל אזרח במדינה לשאוף לביטוי מהותי של חופש דת וחופש מדת.  רק יישום מהותי יאפשר שמירה על כבוד האדם.  דווקא משום כך, הטריד אותי מאמרו האחרון של שחר אילן, בו הוא עובר, לטעמי, מספר גבולות מאוד משמעותיים.

ראשית, עובדתית.  אילן מציג את אחוז החרדים בחברה ואחוזם מתוך מחזורי הגיוס (13% היום, 25% בעוד כעשור) וטוען מספר פעמים שמדובר בבעיה בטחונית.  בפועל, אחוזים נראים מאוד יפה, אבל לא מדובר בפחות מתגייסים, אלא באחוז יותר גבוה שאינם מתגייסים מתוך המחזור.  בתיקון עובדה מהותית זו, אין משום להקל ראש בכך שקבוצה זו באוכלוסיה, ברובה, אינה תורמת למדינה כפי שחילונים נדרשים, אלא להכניס את הדברים לפרופורציות.  להציג את הדברים כבעיה של "ביטחון לאומי" זה מוגזם.  רק כדי להשלים את הנקודה, אפשר לציין את מספר אזרחי ישראל הגדל משנה לשנה ואת העובדה שממילא חלק גדול מהמשרתים בצה"ל לא תורמים רבות לביטחון הלאומי.

שנית, אילן מתייחס אל החרדים כקבוצה אחת הומוגנית שאינה תורמת כלל למדינה, חסרת כל ידע או יכולות מעשיים וחיה על גבם של החילונים.  אמנם ישנם רבים העונים על חלק, או כל הדברים, אך להכללה אין תועלת מלבד הגברת האיום.    צודק שחר אילן בכך שמלבד ישראל, אין זה נהוג בקרב רובם המוחלט של החרדים להימנע מעבודה והשתלבות כזו או אחרת בחברה.  רק העילוי שבעילוי היה יכול ללמוד תורה ולהיתמך על ידי הקהילה היהודית לשם כך – ונראה שזהו לא המצב בישראל.  אין ספק שחשובה האפשרות לשילובם של החרדים בחברה בישראל, כמו גם קבוצות אחרות, אך צביעת המטרה על גבם כפי שעושה אילן אינה הדרך.

הגבול השלישי שאילן עובר היא הצעתו הפרקטית – התניית סיוע למשפחות מרובות ילדים, בעבודה.  יותר מכל כעס ועצבים על אלו שאולי חיים על גבינו, אסור לנו, לרגע, ליצור אפשרות שילד, או מבוגר, יהיה חסר אמצעים בסיסיים.

יחסי הדת והמדינה בישראל מעולם לא מצאו חן בעיניי.  כפייה דתית גלויה ומוסווית קיימת ללא סוף.  הפגיעה באלו שאינם יהודים, או אשר הינם יהודים, אך לא אלו שהממסד הדתי אוהב, עוברת גבולות ואין עלינו לאפשר אותה – לא רק בגלל שאנחנו במדינה דמוקרטית, ולא רק מכיוון שזה דווקא פוגע ביהדות עצמה והדברים היפים הרבים שיש בה, אלא בשל כך שכולנו בני אדם.

לפעמים, השנאה לדת ולדתיים כל כך עזה, שאנחנו שוכחים שגם הם בני אדם.  השנאה מהכיוון השני עזה לא פחות ואולי אף יותר כשהיא מלובה בשימוש "במקורות".  אבל הפיתרון שלנו, אזרחי המדינה, לא יכול להיות בדרך של מלחמה אישית מול אמונותיו של אדם.  הפיתרון הוא בהפיכת מדינת ישראל למדינת דמוקרטית, כפי שהיתה אמורה להיות לפי הכרזת העצמאות.

על מנת להבטיח מדינה דמוקרטית ושוויון זכויות אמיתי, אל לנו, החברה החילונית, להשתמש בטיעונים פופוליסטים ודוגמתיים שרק מזיקים למטרותינו.

יש להפריד את הדת מהמדינה (וזה לא יפגע בהיותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי).  יש לתמוך באזרחים ומשפחות נזקקות – כדי שחלילה אף אחד לא ירעב ללחם.  יש לעודד השכלה גבוהה.  יש לעודד מגוון ופלורליזם של תרבויות ודעות.  חופש דת וחופש מדת הינם ערכים בסיסיים בדמוקרטיה ויש להגן עליהם.

הפרד ומשול בנושא ביטוחי דו-גלגליים

מחר (יום ראשון, 15 נובמבר) תיכנס לתוקפה החלטת הממונה על שוק ההון במשרד האוצר (המפקח על הביטוח) להעלות את תעריפי הביטוח לדו-גלגליים.  למרות שכבר כתבתי בנושא, אני מוצא לנכון להעלות פוסט נוסף בניסיון להסביראת הבעייתיות הערכית שבהפרדת ביטוחי הדו-גלגליים משאר ביטוחי החובה.


כל אדם חושף את עצמו למגוון ושלל סיכונים.  בין אם המדובר בסיכונים רפואיים הנובעים ממחלה או תאונה, בין אם המדובר בסיכונים כספיים הקשורים לנזקים, למשל לדירה, רכב וכדומה ובין אם המדובר בסכנה שלא ישארו לו חסכונות בעת הגיעו לגיל הפרישה.  המדינה החליטה בנוגע לרוב הסיכונים הרלוונטיים, כי היא לא תגן בעצמה על האזרחים אלא תאפשר לחברות עסקיות, תחת פיקוח ורגולציה, לעשות זאת (וחשוב להדגיש, כשאני מדבר בפוסט זה על סיכונים, כוונתי אינה לשאלה של איזה כלי רכב יותר מסוכן אלא לסיכון שחברות הביטוח לוקחות כשהן יוצרות חוזה ביטוח עם מבוטח).


הדרך של החברות להגן על האזרחים היא באמצעות ביטוח.  ומה זה אומר?  בואו ניקח לדוגמא ביטוחי דירה; נניח שלעשרה אחוזים מהאזרחים יגרם בשנה הקרובה נזק לדירה.  אם לאף אחד אין ביטוח, כל אחד ישלם את הנזק שנגרם לו, גם אם מדובר בסכומים אסטרונומיים.  מצד שני, אם כלל האוכלוסייה תכסה את הנזק לאותם עשרה אחוזים, כל אדם ישלם מעט – ובצורה שלא תפגע בו כלל.  זה מה שהביטוח עושה – כל אדם משלם פרמיה נמוכה, אך במידת הצורך מקבל החזר שיכול אף להיות מאוד גבוה.  החזר זה מתקבל מכספו שלו ומכספם של מבוטחים נוספים ששילמו פרמיות אך לא היו צריכים לקבל תגמולים.


חברות הביטוח משחקות בסיכונים – עושות חישובים ארוכים ומסובכים המאפשרים להן לגבות יותר כסף מהסכום שהן צריכות לשלם וכך כל האזרחים המבוטחים מרוויחים והחברות עצמן יוצאות ברווח מהכסף שנשאר.


במשחק זה, ככל שהקבוצה המבוטחת יותר גדולה, כך הסיכון קטן והרווח עולה.  במקביל, אם יוגדרו קבוצות קטנות יותר ויותר לפי קריטריונים אלו או אחרים, וכל אחת תצטרך להיות מאוזנת בפני עצמה, אזי חלקן יהיו מאוד רווחיות וחלקן מאוד מפסידות; או לחילופין, חברי הקבוצות המפסידות ישלמו פרמיות המתקרבות לסכומי הפיצויים – ואולי בסוף רכישת ביטוח לא תיהיה משתלמת.  למעשה, אם חברות הביטוח ידעו לחשב מספיק טוב למי הן בטוח יצטרכו לשלם תגמולי ביטוח ולמי לא, ובצורה זו יחלקו אותם לקבוצות, הרי שהביטוח יאבד את ערכו בצורה מוחלטת.


זה בדיוק מה שקורה בביטוחי כלי הרכב הדו-גלגליים.  נוצרה הפרדה בין כלי רכב דו גלגליים לבין כלי רכב אחרים וזאת למרות שכולם נדרשים באותו סוג ביטוח חובה בדיוק על פי חוק.  הטענה שחברות הביטוח לא מרוויחות, אלא אולי אפילו מפסידות מביטוח קטנועים ואופנועים יכולה להיות נכונה, עובדתית, אך אינה רלוונטית אלא רק לאותה חברה עצמה.  יותר מכך – העובדה שהמדינה מחייבת ברכישת ביטוח זה, מביאה למצב שרוכבים רבים יכולים לשלם פרמיות ביטוח שמתקרבות בסכומיהן, או אף עוברות, את התגמולים.


במקביל, כבר מיושמת יוזמה ויש עניין מצד משרד האוצר להרחיבה, לפיה תיהיה השתתפות עצמית מוגדלת בתמורה להנחה סמלית בביטוח (היום, השתתפות עצמית של 10,000 ש"ח בתמורה להנחה בת 11% בביטוח חובה).  במקרה שלי, למשל, זה יחסוך לי בשנה הבאה כ – 400 ש"ח, אך על כל נזק גופני שיגרם לי ויוערך בפחות מ – 10,000 ש"ח, לא אקבל פיצוי כלל!  הרחבה של אופציה זו אולי תסייע לחברות הביטוח להגדלת רווחיהן, אך היא אינה בעלת משמעות לטובת כלל האוכלוסיה והיא תיפגע, שוב, באלו שהינם פחות בעלי אמצעים.


בהקשר זה, גם יוזמות שעלו בימים האחרונים של חברות ביטוח כמו אליהו והכשרת היישוב, למעשה גורמות יותר נזק מתועלת.  חברות אלו מציעות לבטח רוכבים ותיקים ובטוחים, בתעריפים יותר זולים.  המשמעות היא הפרדתם משאר קבוצת הרוכבים ולמעשה בסופו של דבר, לגרום לכך שביטוחי הדו-גלגליים יהיו בהפסד גדול יותר שכן הרוכבים שרק משלמים לביטוח ולא מנצלים אותו לא משתתפים בקבוצה.  מדובר שוב בחלוקה לקבוצות שתחייב לפי היגיון המפקח על הביטוח העלאה נוספת בתעריפי הביטוח.


לסיכום, העלאת תעריפי הדו-גלגליים היא ניסיון של המפקח על הביטוח לעשות "הפרד ומשול" (שבינתיים מצליח).  על כולנו – רוכבים ונהגים – להזכיר למפקח, לשר האוצר ולראש הממשלה שמשמעות הביטוח היא אחריות הדדית וסולידריות חברתית, לא רק רווחים לחברות פרטיות.


על כן, יש להמשיך ולקדם הליכי חקיקה להעברת תחום ביטוח החובה לידי המדינה באמצעות הביטוח הלאומי.

על כן, ב – 15 תל אביב עומדת.