יום שני, 30 באוגוסט 2010

משחקים באריאל


(טרם הדברים אציין שאני מכהן בהתנדבות כחבר הועד המנהל של תיאטרון אנסמבל הרצליה ודבריי בהמשך מהווים הבעת דעתי האישית והפרטית בלבד)

בימים האחרונים מתקיים דיון ציבורי בהקשר לזכותם של שחקני תיאטרון להביע דעתם בסוגיות פוליטיות ומוסריות בנוגע לכיבוש ובהקשר לזכותם שלא להופיע בהתנחלות אריאל.

הטענה העיקרית המושמעת כלפי השחקנים שהביעו עמדה זו, היא שאין בידם הזכות לבחור את התנאים במסגרת יופיעו, מאחר שהתיאטראות ממומנים במידה רבה מכספי ציבור. במילים אחרות – או שימלאו פקודה, או שיתפטרו.

על פניו, יש בתשובה זו מן ההיגיון.  אבל למען האמת מדובר בתשובה שטחית בלבד, המתעלמת ממהות התיאטרון ודרך קיומו הכלכלית.

לצערנו, תיאטרון רווחי, המחזיק את עצמו בזכות הכנסותיו ממכירת הצגות ומנויים, אינו תופעה נפוצה ודאי לא בישראל.  אף על פי כן, ממשלת ישראל ורשויות מקומיות שונות החליטו שהן מעוניינות בהמשך קיומם ופעילותם של מוסדות תרבות, ובהם תיאטראות, גם כאשר הדבר  כרוך בהשתתפות בתקצובם, לעיתים בשיעור גבוה מתקציבם (אם כי בדרך כלל במידה שאינה מספקת).  הודות לכך, התברכו אזרחי ישראל במגוון תיאטראות איכותיים ביותר ואכן, למרות שאינם רווחיים בדרך כלל, קהל רב פוקד את דלתותיהם מדי שנה.

מצב זה מעמיד את השחקנים הישראלים במעמד בעייתי, ובפרט שחקני התיאטרון.  מלכתחילה, אם ברצונם לחיות בישראל ולעבוד בה, ובתוך כך לתרום לפיתוח התרבות הישראלית, אין ברירה אלא לעבוד במוסדות הזוכים למימון ציבורי.  מכאן, אם נחייב את כל השחקנים במוסדות הממומנים ציבורית להישמע לקו האידיאולוגי של הממשלה ולהימנע מהבעת ביקורת, נגביל למעשה כמעט לגמרי את יכולתם לבטא ביקורת.  השתקת השחקנים תוך אמירה בסגנון "אל תבקרו מכיוון שהממשלה מממנת אתכם", מובילה למקום אחד והוא קביעה שכל אדם המעוניין להיות שחקן בישראל באשר הוא, מחויב ביישור קו עם הממשלה.  זוהי פגיעה חמורה הן בחופש הביטוי והן בחופש העיסוק.  עקרון זה מקבל משנה תוקף כשלא מדובר בעובדי מדינה, האמונים מתוקף תפקידם על ביצוע מדיניות הממשלה, אלא בעובדים של מוסדות עצמאיים, בעלי ניהול עצמאי, אשר זוכים למימון ממשלתי, בנוסף להכנסות מתרומות, הופעות בחו"ל, מכירת כרטיסים ומנויים.

אולם מעבר לכל, תגובות ראש הממשלה ושרת התרבות לעניין מבטאות התחמקות מדיון רציני.  אם נניח לרגע לשאלת המימון הממשלתי, הרי שמקובל במדינות דמוקרטיות שאחד מתפקידיה  המרכזיים של האומנות, ובכלל זה התיאטרון, הוא לשקף את החברה ולבקר אותה.  על מדינה דמוקרטית להתמודד עם ביקורת באשר היא, קל וחומר כאשר מדובר, כמו במקרה זה, לא רק בהבעת דעה כללית (המבטאת את עקרון חופש הביטוי), אלא בשאלת היכולת לעבוד במקצוע תוך שמירה על חופש המצפון.  יותר מכך, כדי ששחקן, כמו כל אומן, יהיה הכי מקצועי שאפשר, החזקה בעמדות ברורות לגבי החברה והמדינה וגם האפשרות לבטא אותן הן חיוניות עבורו.

רק לצורך הדיון, אם ניקח את הטיעון של הממשלה עד הסוף, ניתן לציין שבפועל כל אזרח במדינה מסובסד בצורה כזו או אחרת – מערכת החינוך, קצבאות, כבישים, נקודות זיכוי במס הכנסה וכן הלאה.  כך, אף אזרח לא יקרא להפסקת סבסוד תלמיד שכותב בעבודתו כנגד הכיבוש (או בעדו) על ידי משרד החינוך ואף אזרח אף לא יקרא להרחקתו מן הלימודים.  במילים אחרות, מבחן הסבסוד לא יכול לשמש הצדקה להשתקת דעות שלא מוסכמות על ידי הממשלה.

בהקבלה נוספת, ניתן לראות שבמקומות בהם מותר לעבוד בשבת, לא יפוטר אדם דתי שמצפונו מונע ממנו מלעבוד בשבת.

לבסוף, הייתי רוצה להתמודד עם הטיעון השני המועלה – גם באריאל יש אזרחים והם זכאים לשירותים.  זוהי טענה קצת יותר חזקה מהקודמת, אולם גם היא נופלת בבחינה מעמיקה יותר.  לו הייתה ישראל מכירה באמת בהשתייכותה של אריאל למדינה, היא הייתה מספחת אותה.  אולם מאחר שברור לכולם שלא כך, שאריאל ממוקמת ממש במרכז הגדה המערבית (ולא בצמוד לקו הירוק ובאזור מוסכם, כפי שטוענים חלק מהמתנגדים למחאת השחקנים), וזאת מכיוון שהיא נבנתה על-מנת לספח שטחים ולהקשות על הפלשתינים להקים מדינה, הרי שמגוחך לטעון שדין אריאל כדין חיפה, בית-שמש או נצרת.

לסיכום, נראה שקל למצוא תירוצים וסיבות להשתיק דעת אדם – הרבה יותר קשה להתמודד עם תוכנה.

אז נתראה היום בשעה 18:00 מול הבימה בתמיכה בחופש הביטוי בכלל ובזכות שלא לקחת חלק בכיבוש.

יום שבת, 13 במרץ 2010

מה לומד אבו וילן מדו"ח הרמן


ח"כ לשעבר אבו וילן הפתיע אותי במאמרו מיום 11.3.10, בו נראה כי עשה מספר טעויות בסיסיות הן בהבנתו את דו"ח הרמן והן בניתוח המערכת הפוליטית.  דווקא בשל העובדה שהדו"ח עושה רושם מושקע וברור ואף אמיץ בניתוחו ומסקנותיו, לניתוח ומאמרו של וילן משמעות חמורה.


הדו"ח הוגש להנהלת מרצ בשעה בה נמצאת המפלגה בצומת קריטי, לא רק באשר לעתידה הארגוני (שודאי אינו מקודש) אלא גם באשר לעתיד ודרך יישום אידיאולוגי של מצעה.  הדעות חלוקות בנוגע לאופן המימוש העדיף, אך עד כה, ועדת הבדיקה בראשות פרופ' תמר הרמן, היא היחידה שעשתה עבודה מעמיקה ומקצועית בנושא זה.


מיד לאחר שליחת הדו"ח אל חברי הנהלת מרצ, עלו פרסומים בתקשורת המעוותים באופן חמור את הכתוב בדו"ח.  בעיקר ניתן לראות זאת בכתבה באתר NRG ובכתבה באתר וואלה.  אלו נענו במאמרה של פרופ' תמר הרמן.


וילן מציג שלוש טענות שונות המובילות למסקנתו.  ראשית, הוא תוקף את השימוש במונח "נישה" שנעשה על ידי הועדה.  שנית, הוא טוען שהבעיה בבחירות היתה עמדות קיצוניות של המפלגה.  לבסוף, טוען וילן שאין מקום למפלגה קטנה במערכת הפוליטית.

_________________________________________________________

טענתו הראשונה של וילן היא תקיפת הועדה בגין השימוש במונח "נישה", אותו הוא מפרש כזניחה של "הנושאים הגדולים של שלום, שטחים, כיבוש, כלכלה וחברה."
אני מסכים שבחירת המונחים של הועדה היתה לא מוצלחת במיוחד, ובדגש על המונח "מפלגת בוטיק".  עם זאת, הועדה אומרת באופן ברור בהסבירה את המונח "מפלגת נישה" כי מדובר בפנייה אל ציבור בוחרים מסויים "זאת על ידי הצגת תפיסת עולם חדה וברורה."  לא רק זאת, אלא שבעמוד 12 לדו"ח, הועדה מציגה תפיסה של "זרם שלישי" במפלגה לפיה יש להתמקד בסדר יום אזרחי – "זכויות אדם וכן דת ומדינה."  הדו"ח ממשיך בכך שלדעת הועדה "ספק אם התמקדות במסר אחד, כזה או אחר, תביא את הבוחרים להצביע למרצ בהמוניהם."  הועדה שוללת אופציה זו מכיוון שתפקיד כל מפלגה הוא להציע מצע רחב ומלא בנוגע לסדר היום הכללי.


למעשה, כבר בפעם הראשונה שמופיעה בדו"ח המילה "נישה", ההתייחסות היא אל קהל בוחרים ולא אל נושא בחירת "דגלים".  הדו"ח חוזר שוב ושוב על העמדה לפיה אי אפשר לוותר על דגל מסויים ויש להפסיק את הויכוח האם הדגל "המדיני" עדיף על "החברתי" וההיפך.


כל זאת, למעשה מוריד מהשולחן את טענתו הראשונה של וילן בנוגע לדו"ח.


טענתו השניה של וילן היא כי עמדותיה הקיצוניות של המפלגה הרחיקו את הבוחרים, בייחוד על רקע "עופרת יצוקה".  על כן, מסקנתו היא שיש להקים "חזית הצלה לאומית" שתפיח תקווה (דבר המזכיר את השמאל ה"לאומני" של שמואל הספרי ואלדד יניב, אליו התייחסתי בעבר).


הועדה, שבחנה נושא זה, השיבה על כך שהבעיה העיקרית עם המלחמה היתה עמדות מעורפלות ולמעשה מזגזגות של המפלגה.  כך, אם גם מרצ תומכת במלחמה ומדברת באותה שפה של מפלגת העבודה וקדימה, מדוע להצביע למרצ ולא למפלגה גדולה ורלוונטית שאומרת את אותו הדבר.  הועדה מייחסת את עמדת המפלגה למלחמה בשיקולים אסטרטגיים-פוליטיים, אם כי אני מודה שאיני יודע אם אני מעדיף שזו תיהיה הסיבה או שהסיבה היא באמת מחלוקת אידיאולוגית בסיסית.  כך או כך, טענת וילן אף נופלת בהקשר של המגמה בירידת ייצוג המפלגה בכנסת שכן "עופרת יצוקה" היתה מעט יוצאת דופן מבחינת העוצמה, הדעה הציבורית והסמיכות לבחירות.


בנוסף, על מנת לפתור את הבעיות, הצעת וילן לחזית, תוביל בהכרח (גם לפי הניתוח הפשוט של הועדה) להתמוססות אידיאולוגית בנושאים רבים.  האם מצפה וילן למצוא פרטנרים לנישואים אזרחיים בקדימה? או אפילו בחלק ממפלגת העבודה?  מה בנוגע לקווי ההפרדה?  ובניה בהתנחלויות בכלל ומזרח ירושלים בפרט?  הועדה אכן בחנה אפשרויות של חיבורים פוליטיים מגוונים והצביעה על כך שלא מדובר באפשרויות טובות – לא רק בהקשר לגוף "מרצ" אלא בייחוד באשר לעמדותיה ועקרונותיה של המפלגה.


לבסוף, עוטה וילן את דמותו של חיים רמון, שהאמין שרק באמצעות הבחירה הישירה יוכל רבין להיבחר מחדש לראשות הממשלה, וטוען שמרצ משחקת את תפקידו של ראלף נאדר, שלו אל גור היה מקבל את קולותיו בשנת 2000, הוא היה מכהן כנשיא ולא ג'ורג' בוש.  הבעיה בניתוח זה הוא שאנחנו לא חיים בארה"ב ושיטת הבחירות בישראל אינה דומה לזו האמריקאית.  למעשה, ניתוח זה משחק לאחת הבעיות המרכזיות שהיתה למרצ בבחירות – בוחרים רבים האמינו שהעברת קולם ממרצ לקדימה תחזק את ציפי לבני, כך שקדימה תיהיה גדולה מהליכוד וציפי לבני תיהיה ראש הממשלה.  וילן, כיו"ר מטה הבחירות, ידע שזה ניתוח מוטעה, שכן בישראל מוטל על ראש הגוש הגדול להקים ממשלה (למעשה למי שיש גוש חוסם).  גם אם קדימה היתה מקבלת את כל מצביעי מרצ והעבודה גם יחד (או באותה מידה אם מרצ היתה מקבלת קולות אלו), ראש הממשלה עדיין היה בנימין נתניהו שהחזיק בגוש חוסם; לצורך קבלת תוצאה שונה היה צורך במעבר קולות בין הליכוד לקדימה.


גם אם יש מקום לדיון בנוגע לשיטת הבחירות בישראל – הרי שבשיטה הנוכחית, של ריבוי מפלגות, הניתוח של וילן לא יגרום לשמאל לחזור לשלטון ובוודאי לא יאפשר הגשמת מצע מרצ, מחודד או מעורפל ככל שיהיה.


לסיכום, את טענותיו ובייחוד מסקנותיו של אבו וילן מהדו"ח איני מקבל.  למרות מחלוקות נקודתיות, אני מאמין שעל מרצ לאמץ את הדו"ח לחיקה ולפעול במטרה ליישם את מסקנותיו.  זה אומר שמירה על השם "מרצ", חידוד עמדות במקום בריחה מהכרעה (בייחוד בנושאים מעוררי מחלוקת) והתמקדות ארגונית במקומות בהם למפלגה תמיכה ופוטנציאל אמיתי לתמיכה, אך ללא זניחת מצעה ועמדותיה.


אחת הפעולות הראשונות שניתן ליישם לשם כך היא קביעת מועד הבחירות הפנימיות במפלגה (שנדחו בקיץ בהחלטת הועידה) לספטמבר 2010.  מועד זה עומד בהחלטת הועידה והודעת יו"ר המפלגה על דחייה של הבחירות בשנה, תוך מתן זמן התארגנות מספק לשם כך.  קיום הבחירות מצביע, הן כלפי פעילי המפלגה והן כלפי חוץ, שהשמועות על מותה של המפלגה היו מוקדמות ומופרכות.  למרצ עדיין תפקיד מכריע במערכת הפוליטית הישראלית במגוון רחב של נושאים ואין אחרים מנציגיה לממש תפקיד זה.  זאת כל עוד היא שומרת על כבודה ולא מחפשת לקרוץ למצביעי מרכז-ימין.

יום שבת, 28 בנובמבר 2009

מתפקדים נגד המאבק (וגם מילה על אחים גדולים)


לפני מספר ימים, ולמרות שמטה המאבק של רוכבי האופנועים והקטנועים טרם קיבל החלטה סופית בעניין, התפרסם בערוץ 2 וב NRG שהרוכבים מתכוונים להתפקד באלפיהם למפלגת הליכוד על מנת...  כנראה על מנת לעצבן קצת את ביבי ואת שטייניץ שמאפשרים או אף תומכים בהעלאת תעריפי הביטוח.  אז מה רע?


ראשית, מדובר בצעד לא ערכי ולא מוסרי בעליל.  אנשים המצטרפים למפלגה, אשר במוצהר אינם תומכים בה, על מנת להשפיע על נושא בודד (שאף הוא מנוגד, מסתבר, לעמדותיה) פועלים בניגוד לערכי הדמוקרטיה.  ישנה חשיבות מכרעת לכך שאזרחים בדמוקרטיה ישתתפו בה, יפעלו ויהיו מעורבים, יקדמו את עמדותיהם וישפיעו.  מצד שני, התנהלות כזו של הצטרפות אינטרסנטית, צרת אופקים וקצרת רואי מבזה את משתתפיה.  לא מדובר כאן בפעולת מה-בכך, אלא בחציית קו ערכי ששומטת את הבסיס הערכי תחת המאבק כולו.  המאבק יהפוך לפוליטי במובן הכי לא טוב של המילה ויפסיק להיות מאבק חברתי מוצדק.


ראוי לציין שהליכוד היא כרגע המפלגה העיקרית המתנגדת למאבק הרוכבים.  התפקדות המונית של רוכבים לליכוד תוסיף לו חברים וכספים (בסכומים של מאות אלפי שקלים ויותר) ולמעשה הליכוד יתוגמל על ידי הרוכבים על התנגדותו להם.


מאבק הרוכבים הוא מאבק מוצדק מהמדרגה הראשונה – וכבר פירטתי על כך בעבר.  עם זאת, צדקת המאבק לא מצדיקה את הדרך.  רוכבי האופנועים והקטנועים בישראל יהפכו לדמויי פייגלין.  ההבדל הוא שבעוד ופייגלין נכשל מלהביא תוצאות אמיתיות (למרות כוחו הפוליטי בליכוד) לשאיפותיו האידיאולוגיות, רוכבים שיצטרפו לליכוד כאשר אינם תומכים במפלגה זו, יכשלו מלעשות שינוי וגם יפגעו כך במאבק ובמטרותיו.


אם המטה מעוניין להשפיע מבפנים, עליו לקבל החלטה לפיה הוא מעודד מעורבות חברתית ופוליטית וקורא לכל הרוכבים להצטרף למפלגות בהן הם תומכים.  בתוך כל המפלגות יש מקום להשפעה מסוג זה והדבר אף מומלץ.  פעולה זו עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה ותשמור על הבסיס הערכי של המאבק.

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

כן לחופש הדת וחופש מדת. לא לשנאה.


על כל אזרח במדינה לשאוף לביטוי מהותי של חופש דת וחופש מדת.  רק יישום מהותי יאפשר שמירה על כבוד האדם.  דווקא משום כך, הטריד אותי מאמרו האחרון של שחר אילן, בו הוא עובר, לטעמי, מספר גבולות מאוד משמעותיים.



ראשית, עובדתית.  אילן מציג את אחוז החרדים בחברה ואחוזם מתוך מחזורי הגיוס (13% היום, 25% בעוד כעשור) וטוען מספר פעמים שמדובר בבעיה בטחונית.  בפועל, אחוזים נראים מאוד יפה, אבל לא מדובר בפחות מתגייסים, אלא באחוז יותר גבוה שאינם מתגייסים מתוך המחזור.  בתיקון עובדה מהותית זו, אין משום להקל ראש בכך שקבוצה זו באוכלוסיה, ברובה, אינה תורמת למדינה כפי שחילונים נדרשים, אלא להכניס את הדברים לפרופורציות.  להציג את הדברים כבעיה של "ביטחון לאומי" זה מוגזם.  רק כדי להשלים את הנקודה, אפשר לציין את מספר אזרחי ישראל הגדל משנה לשנה ואת העובדה שממילא חלק גדול מהמשרתים בצה"ל לא תורמים רבות לביטחון הלאומי.



שנית, אילן מתייחס אל החרדים כקבוצה אחת הומוגנית שאינה תורמת כלל למדינה, חסרת כל ידע או יכולות מעשיים וחיה על גבם של החילונים.  אמנם ישנם רבים העונים על חלק, או כל הדברים, אך להכללה אין תועלת מלבד הגברת האיום.    צודק שחר אילן בכך שמלבד ישראל, אין זה נהוג בקרב רובם המוחלט של החרדים להימנע מעבודה והשתלבות כזו או אחרת בחברה.  רק העילוי שבעילוי היה יכול ללמוד תורה ולהיתמך על ידי הקהילה היהודית לשם כך – ונראה שזהו לא המצב בישראל.  אין ספק שחשובה האפשרות לשילובם של החרדים בחברה בישראל, כמו גם קבוצות אחרות, אך צביעת המטרה על גבם כפי שעושה אילן אינה הדרך.



הגבול השלישי שאילן עובר היא הצעתו הפרקטית – התניית סיוע למשפחות מרובות ילדים, בעבודה.  יותר מכל כעס ועצבים על אלו שאולי חיים על גבינו, אסור לנו, לרגע, ליצור אפשרות שילד, או מבוגר, יהיה חסר אמצעים בסיסיים.



יחסי הדת והמדינה בישראל מעולם לא מצאו חן בעיניי.  כפייה דתית גלויה ומוסווית קיימת ללא סוף.  הפגיעה באלו שאינם יהודים, או אשר הינם יהודים, אך לא אלו שהממסד הדתי אוהב, עוברת גבולות ואין עלינו לאפשר אותה – לא רק בגלל שאנחנו במדינה דמוקרטית, ולא רק מכיוון שזה דווקא פוגע ביהדות עצמה והדברים היפים הרבים שיש בה, אלא בשל כך שכולנו בני אדם.



לפעמים, השנאה לדת ולדתיים כל כך עזה, שאנחנו שוכחים שגם הם בני אדם.  השנאה מהכיוון השני עזה לא פחות ואולי אף יותר כשהיא מלובה בשימוש "במקורות".  אבל הפיתרון שלנו, אזרחי המדינה, לא יכול להיות בדרך של מלחמה אישית מול אמונותיו של אדם.  הפיתרון הוא בהפיכת מדינת ישראל למדינת דמוקרטית, כפי שהיתה אמורה להיות לפי הכרזת העצמאות.



על מנת להבטיח מדינה דמוקרטית ושוויון זכויות אמיתי, אל לנו, החברה החילונית, להשתמש בטיעונים פופוליסטים ודוגמתיים שרק מזיקים למטרותינו.



יש להפריד את הדת מהמדינה (וזה לא יפגע בהיותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי).  יש לתמוך באזרחים ומשפחות נזקקות – כדי שחלילה אף אחד לא ירעב ללחם.  יש לעודד השכלה גבוהה.  יש לעודד מגוון ופלורליזם של תרבויות ודעות.  חופש דת וחופש מדת הינם ערכים בסיסיים בדמוקרטיה ויש להגן עליהם.

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

הפרד ומשול בנושא ביטוחי דו-גלגליים


מחר (יום ראשון, 15 נובמבר) תיכנס לתוקפה החלטת הממונה על שוק ההון במשרד האוצר (המפקח על הביטוח) להעלות את תעריפי הביטוח לדו-גלגליים.  למרות שכבר כתבתי בנושא, אני מוצא לנכון להעלות פוסט נוסף בניסיון להסביראת הבעייתיות הערכית שבהפרדת ביטוחי הדו-גלגליים משאר ביטוחי החובה.


כל אדם חושף את עצמו למגוון ושלל סיכונים.  בין אם המדובר בסיכונים רפואיים הנובעים ממחלה או תאונה, בין אם המדובר בסיכונים כספיים הקשורים לנזקים, למשל לדירה, רכב וכדומה ובין אם המדובר בסכנה שלא ישארו לו חסכונות בעת הגיעו לגיל הפרישה.  המדינה החליטה בנוגע לרוב הסיכונים הרלוונטיים, כי היא לא תגן בעצמה על האזרחים אלא תאפשר לחברות עסקיות, תחת פיקוח ורגולציה, לעשות זאת (וחשוב להדגיש, כשאני מדבר בפוסט זה על סיכונים, כוונתי אינה לשאלה של איזה כלי רכב יותר מסוכן אלא לסיכון שחברות הביטוח לוקחות כשהן יוצרות חוזה ביטוח עם מבוטח).


הדרך של החברות להגן על האזרחים היא באמצעות ביטוח.  ומה זה אומר?  בואו ניקח לדוגמא ביטוחי דירה; נניח שלעשרה אחוזים מהאזרחים יגרם בשנה הקרובה נזק לדירה.  אם לאף אחד אין ביטוח, כל אחד ישלם את הנזק שנגרם לו, גם אם מדובר בסכומים אסטרונומיים.  מצד שני, אם כלל האוכלוסייה תכסה את הנזק לאותם עשרה אחוזים, כל אדם ישלם מעט – ובצורה שלא תפגע בו כלל.  זה מה שהביטוח עושה – כל אדם משלם פרמיה נמוכה, אך במידת הצורך מקבל החזר שיכול אף להיות מאוד גבוה.  החזר זה מתקבל מכספו שלו ומכספם של מבוטחים נוספים ששילמו פרמיות אך לא היו צריכים לקבל תגמולים.


חברות הביטוח משחקות בסיכונים – עושות חישובים ארוכים ומסובכים המאפשרים להן לגבות יותר כסף מהסכום שהן צריכות לשלם וכך כל האזרחים המבוטחים מרוויחים והחברות עצמן יוצאות ברווח מהכסף שנשאר.


במשחק זה, ככל שהקבוצה המבוטחת יותר גדולה, כך הסיכון קטן והרווח עולה.  במקביל, אם יוגדרו קבוצות קטנות יותר ויותר לפי קריטריונים אלו או אחרים, וכל אחת תצטרך להיות מאוזנת בפני עצמה, אזי חלקן יהיו מאוד רווחיות וחלקן מאוד מפסידות; או לחילופין, חברי הקבוצות המפסידות ישלמו פרמיות המתקרבות לסכומי הפיצויים – ואולי בסוף רכישת ביטוח לא תיהיה משתלמת.  למעשה, אם חברות הביטוח ידעו לחשב מספיק טוב למי הן בטוח יצטרכו לשלם תגמולי ביטוח ולמי לא, ובצורה זו יחלקו אותם לקבוצות, הרי שהביטוח יאבד את ערכו בצורה מוחלטת.


זה בדיוק מה שקורה בביטוחי כלי הרכב הדו-גלגליים.  נוצרה הפרדה בין כלי רכב דו גלגליים לבין כלי רכב אחרים וזאת למרות שכולם נדרשים באותו סוג ביטוח חובה בדיוק על פי חוק.  הטענה שחברות הביטוח לא מרוויחות, אלא אולי אפילו מפסידות מביטוח קטנועים ואופנועים יכולה להיות נכונה, עובדתית, אך אינה רלוונטית אלא רק לאותה חברה עצמה.  יותר מכך – העובדה שהמדינה מחייבת ברכישת ביטוח זה, מביאה למצב שרוכבים רבים יכולים לשלם פרמיות ביטוח שמתקרבות בסכומיהן, או אף עוברות, את התגמולים.


במקביל, כבר מיושמת יוזמה ויש עניין מצד משרד האוצר להרחיבה, לפיה תיהיה השתתפות עצמית מוגדלת בתמורה להנחה סמלית בביטוח (היום, השתתפות עצמית של 10,000 ש"ח בתמורה להנחה בת 11% בביטוח חובה).  במקרה שלי, למשל, זה יחסוך לי בשנה הבאה כ – 400 ש"ח, אך על כל נזק גופני שיגרם לי ויוערך בפחות מ – 10,000 ש"ח, לא אקבל פיצוי כלל!  הרחבה של אופציה זו אולי תסייע לחברות הביטוח להגדלת רווחיהן, אך היא אינה בעלת משמעות לטובת כלל האוכלוסיה והיא תיפגע, שוב, באלו שהינם פחות בעלי אמצעים.


בהקשר זה, גם יוזמות שעלו בימים האחרונים של חברות ביטוח כמו אליהו והכשרת היישוב, למעשה גורמות יותר נזק מתועלת.  חברות אלו מציעות לבטח רוכבים ותיקים ובטוחים, בתעריפים יותר זולים.  המשמעות היא הפרדתם משאר קבוצת הרוכבים ולמעשה בסופו של דבר, לגרום לכך שביטוחי הדו-גלגליים יהיו בהפסד גדול יותר שכן הרוכבים שרק משלמים לביטוח ולא מנצלים אותו לא משתתפים בקבוצה.  מדובר שוב בחלוקה לקבוצות שתחייב לפי היגיון המפקח על הביטוח העלאה נוספת בתעריפי הביטוח.


לסיכום, העלאת תעריפי הדו-גלגליים היא ניסיון של המפקח על הביטוח לעשות "הפרד ומשול" (שבינתיים מצליח).  על כולנו – רוכבים ונהגים – להזכיר למפקח, לשר האוצר ולראש הממשלה שמשמעות הביטוח היא אחריות הדדית וסולידריות חברתית, לא רק רווחים לחברות פרטיות.


על כן, יש להמשיך ולקדם הליכי חקיקה להעברת תחום ביטוח החובה לידי המדינה באמצעות הביטוח הלאומי.

על כן, ב – 15 תל אביב עומדת.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009

עובדים זרים, הומואים ואופנועים 'הו מיי'

אני יושב וחושב על מה לכתוב הפעם.  אני יודע שהעליתי פוסט רק לפני ימים ספורים, ועוד לא נתתי לחבריי שקוראים את הבלוג מתוך נימוס עוד הפסקה, אבל פני התקשורת היום הכניסו לי עוד כמה קוצים לישבן.

בעודי מפגין, רוכב ומוחא על השטות של המפקח על הביטוח להעלות את תעריפי הביטוח לכלי רכב דו-גלגליים, נראה שהמדינה ממשיכה עם הצעד הבלתי-הומאני בעליל של גירוש ילדי עובדים זרים.  עוד אני כועס על זה ומתחיל לפתח בראש תיאוריות בנוגע להתפטרותו של ציקי סלע כמפקד (?) יחידת עוז, אני מגלה שאוטוטו יש נישואים אזרחיים בישראל.

טוב, בסדר, לא בדיוק נישואים – רק רישום אזרחי.  כמובן גם שלא לכולם – זה לא יכלול מוסלמים (אבל זה בסדר, יש להם בעיות נוספות) וזה לא יכלול יהודים (למה צריך את זה היום?) וזה מן הסתם גם לא יכלול בני זוג מאותו המין ().  אז למי זה עוזר?  ככל הנראה בערך 200 זוגות בשנה של בני זוג ששניהם אינם יהודים או מוסלמים.  כמה מתוכם ינצלו זאת?  הרבה פחות – זכויותיהם לא ישתוו לאלו של זוג נשוי בעקבות החוק והם יצטרכו להכפיף עצמם בכל זאת לרבנות שתאפשר להם לעשות זאת (חלילה שלא יסתנן יהודי לזוג).

מה משותף לכל הדברים?
הפרט מול הממשלה, כרגיל.  הממשלה פועלת מתוך אינטרסים צרים תוך פגיעה מהותית בזכויות בסיסיות של אזרחים ותושבים.

כמדינת ישראל אנחנו חייבים להיות כל כך מיוחדים, שאין עוד דמוקרטיה שבה למוסדות דת (שלא מייצגים אף את רוב בני אותה הדת) יש סמכות בלעדית על קשר בין בני זוג.  כנראה שהיום הסיבה לכך נותרה בדמות אלפי רבני הממסד, בתי הדין והכוח והשררה שבידיהם.  עבדו כל כך קשה להשיגם, חבל לוותר על כך.  שלא לדבר על ההומופוביה שמכניסה את חברי הכנסת לתזזית (למרות הצהרותיהם) ומאוד תקשה עליהם, כרגיל, להצביע בעד נישואים אזרחיים בין בני זוג מאותו המין.

מאבק ילדי העובדים הזרים מגיע מאותו מקום בדיוק.  שנאת הזר בישראל היתה יכולה להיות מאוד אירונית, אם לא היתה כה עצובה.  מאות ואלפי שנים שנרדפו היהודים;  אנחנו קוראים לכך אנטישמיות – אבל אין הבדל בינה לבין שנאת הזר שלנו.  חלילה שילדים שנולדו וגדלו בארץ, מדברים עברית ורוצים אף לשרת בצבא (הכובש) יהיו ישראלים.  אם הם לא יהודים – עדיף מראש לזרוק אותם.  לשים על מטוס ולשכוח מהעניין.

מאבק רוכבי האופנועים והקטנועים אמנם נראה פחות רגשי וקורע מילדים שמגורשים ממדינתם, אך הדברים שמסתתרים מאחוריו דומים.  למרות שמדובר ב 100,000 רוכבים בישראל, בדרך כלל עדיין מדובר ב"שונה".  הם מעצבנים בעיקר (עוקפים בפקק, חונים על המדרכה) וזו כבר סיבה טובה שישלמו יותר, המניאקים.  אבל רוב הרוכבים הם צעירים, רבים מהם סטודנטים.  אין הם יכולים להרשות לעצמם כלי תחבורה אחר ולרוב אין חלופת תחבורה ציבורית נאותה.  רבים מהם אף מסתמכים על כלי תחבורה זה לפרנסתם.  בימים הקרובים, בתזמון מצויין עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, אלפי סטודנטים יצטרכו לשלם ביטוח חובה לאופנוע שמתקרב לשכר הלימוד שהם משלמים (לא הגענו אפילו לדיון על שכר הלימוד בישראל) ועובר לעיתים את ערך כלי התחבורה שלהם.

אותם רוכבים מעצבנים מקצרים לכולם את הפקקים, מפחיתים את זיהום האוויר ועוזרים (בקטנה) להקטנת הפערים.  אגב, מי ישלם פחות ביטוח? ניחשתם נכון – אלו שיש להם יותר – רוכבים מבוגרים וותיקים שבדרך כלל התבססו כלכלית זה מכבר (אך בכל מקרה מדובר במיעוט).

כהערת אגב אציין שיש חשיבות עצומה להגברת הבטיחות בדרכים וצמצום התאונות.  רוכב אופנוע שנוהג בפרעות ומסכן את חייו וחיי אחרים הוא לא יותר ולא פחות "בסדר" מנהג מכונית שחותך ומתפרע על הכביש.

אז כאמור, גם כאן, הפרט מול הממשלה, מול המדינה, זוכה לכתף קרה.  חברות הביטוח יגרפו רווחים נוספים (הן רחוקות מהפסד, אל דאגה) ומי שמשלם זה מי שכבר לא יכול לעמוד בזה.

אני קורא לרוכבי האופנועים והקטנועים להגיע היום לשד' בן ציון, פינת קינג ג'ורג' בשעה 19:00 לתמיכה בילדי העובדים הזרים ומחר, כשממשיכים לשכנע ח"כים להשתמש בהיגיון לטובת הרוכבים, לזכור גם את מאות אלפי אזרחי ותושבי המדינה שלא יכולים לממש זכות בסיסית בישראל ולהינשא.  תזכירו לח"כים שבני זוג מאותו המין הם בעלי זכויות שוות, בין אם הם רוכבים ובין אם לאו.

אני קורא גם לתומכים בזכויות ילדי העובדים הזרים להזכיר לחבריכם לחתום על העצומה לביטול העלאה תעריפי הביטוח.

ובכלל – כשאנחנו נאבקים למען זכויות שלנו ולמען שוויון, צריך לזכור שכולם נמצאים באותה הסירה.  זה הזמן לסולידריות (בעצם, מתי לא הזמן?)

יום שבת, 10 באוקטובר 2009

אובמה והנובל

חגיגת הנובל מגיעה אל סיומה ומתחילה בעת ובעונה אחת...

עוד בטרם חלפו כמה שעות, כבר הסתובבו תיאוריות רבות על מה ולמה כבר אובמה צריך לקבל פרס נובל, האם זה טוב לנו (ומי זה לנו) ומה יקרה הלאה.

אז גם אני החלטתי שאני צריך לזרוק את התיאוריות שלי לאוויר.

בין מגוון הדברים שנכתבו, כתב אלון פנקס,  שפרס הנובל הפך לתמריץ בשביל אובמה – שעכשיו הוא יצטרך להוכיח את עצמו.

לאור תיאוריה זו, אני מעוניין להתמקד בשתי נקודות – האם הגיע לאובמה הנובל ומה המשמעות העתידית.

מבלי להתייחס לשלל המועמדים האחרים וזוכי העבר, אני בהחלט תומך במתן הפרס לנשיא אובמה.  עצם כהונתו של אובמה מהווה כמעט מהפכה ובהחלט אבן דרך נוספת במהפכת זכויות האזרח בארה"ב, אך גם בעולם.

יתר על כן, אמנם צוחקים על אובמה שכל שהוא עושה זה לדבר – כמה נאומים – אך טרם ביצע מעשים.  אין ספק שעל אובמה לעשות עוד מעשים רבים, אך אין להקל ראש בנאומיו.  נאום קהיר המדובר, לדוגמא, שינה באיווחה אחת גישה אנטי-מוסלמית שנמשכה מאז 9.11.  אין ספק שלנו בישראל יש ביקורת על אובמה שטרם השכיל לפנות אלינו באותה צורה – וזה אכן יהיה פרודקטיבי אם יעשה זאת – אך המשמעות של נאומו היא הורדת המתיחות בין "העולם המערבי" ל"עולם המוסלמי" במספר דרגות.  המוסלמים היום מוערכים בכ – 1.5 מיליארד בני אדם.  הרדיפה הגזענית המתמשכת בשנים האחרונות גרמה לעוול והיתה יכולה (ועדיין יכולה) להוביל למגוון תיאוריות "יום הדין" של מלחמת עולם שלישית.  הורדת המתיחות הזו היא בעלת משמעות עצומה.

אין להפחית מחשיבות המשמעות של ה"שפה".

במקביל, אובמה שינה את השפה בכל הנוגע להתנהלות ארה"ב אל מול העולם, כולל אירופה, המזרח התיכון, אסיה, אפריקה וכן הלאה.  ספציפית, ניתנה האפשרות להתנהלות דיפלומטית אל מול צפון קוריאה ואירן.  שוב, אותנו בישראל זה כמובן מעצבן, שהרי ידוע שאין פתרון בדיפלומטיה, אך אם בכל זאת יש סיכוי שלא לפתוח במלחמה ובכל זאת למנוע שימוש בנשק גרעיני, יש סיבה, כלשהי, שלא לתמוך בכך?

המשמעות היא, שניתן לראות זאת שלא מדובר רק ב"דיבורים" כפי שנטען.

אם כן אנחנו מגיעים אל הנקודה השניה והיא המשמעות העתידית.  אני אכן מעדיף את החשיבה האופטימית לפיה פרס הנובל לאובמה ידרבן אותו לפעול ולהוכיח את עצמו.  עם זאת, כפי שראינו לעיל, המצב היום בעולם אינו כה משביע רצון.  סכסוכים מדיניים, דתיים ותרבותיים טרם פסקו ומאיימים להגיע למימדים שטרם נראו, כולל, חלילה, שימוש בנשק גרעיני.

אובמה אינו רק נשיאה של ארה"ב.  אין זה המקום לשאלה האם ארה"ב עדיין ההגמוניה היחידה בעולם, אך גם אם אינה עוד, אין ספק עד כמה משמעותי לכל העולם תפקידו של נשיאה.  כאשר העולם יצפה באובמה מקבל את פרס הנובל, הוא לא יתהה רק בנוגע לרפורמה בביטוחי הבריאות שהוא מבצע בארה"ב, אלא כיצד העולם יראה בעוד 7 שנים בתום כהונתו השניה.  האם ייעצר משבר האקלים?  האם תמנע מלחמה גרעינית?  האם תפחת הגזענות והאנטישמיות?  האם פחות אנשים ימותו מרעב, עוני, זיהום אוויר, מחלות ומלחמות?

אובמה מקבל את הפרס לא רק על מה שאמר ועשה ולא רק כדירבון לעשות את הדברים שדיבר עליהם.  אובמה מקבל את הפרס מכיוון שלמרות הציניות ואכזבות נקודתיות, אובמה הוא עדיין התקווה הכי טובה של האנושות לעתיד ורוד.