(טרם הדברים אציין שאני מכהן בהתנדבות כחבר הועד המנהל של תיאטרון אנסמבל הרצליה ודבריי בהמשך מהווים הבעת דעתי האישית והפרטית בלבד)
בימים האחרונים מתקיים דיון ציבורי בהקשר לזכותם של שחקני תיאטרון להביע דעתם בסוגיות פוליטיות ומוסריות בנוגע לכיבוש ובהקשר לזכותם שלא להופיע בהתנחלות אריאל.
הטענה העיקרית המושמעת כלפי השחקנים שהביעו עמדה זו, היא שאין בידם הזכות לבחור את התנאים במסגרת יופיעו, מאחר שהתיאטראות ממומנים במידה רבה מכספי ציבור. במילים אחרות – או שימלאו פקודה, או שיתפטרו.
על פניו, יש בתשובה זו מן ההיגיון. אבל למען האמת מדובר בתשובה שטחית בלבד, המתעלמת ממהות התיאטרון ודרך קיומו הכלכלית.
לצערנו, תיאטרון רווחי, המחזיק את עצמו בזכות הכנסותיו ממכירת הצגות ומנויים, אינו תופעה נפוצה ודאי לא בישראל. אף על פי כן, ממשלת ישראל ורשויות מקומיות שונות החליטו שהן מעוניינות בהמשך קיומם ופעילותם של מוסדות תרבות, ובהם תיאטראות, גם כאשר הדבר כרוך בהשתתפות בתקצובם, לעיתים בשיעור גבוה מתקציבם (אם כי בדרך כלל במידה שאינה מספקת). הודות לכך, התברכו אזרחי ישראל במגוון תיאטראות איכותיים ביותר ואכן, למרות שאינם רווחיים בדרך כלל, קהל רב פוקד את דלתותיהם מדי שנה.
מצב זה מעמיד את השחקנים הישראלים במעמד בעייתי, ובפרט שחקני התיאטרון. מלכתחילה, אם ברצונם לחיות בישראל ולעבוד בה, ובתוך כך לתרום לפיתוח התרבות הישראלית, אין ברירה אלא לעבוד במוסדות הזוכים למימון ציבורי. מכאן, אם נחייב את כל השחקנים במוסדות הממומנים ציבורית להישמע לקו האידיאולוגי של הממשלה ולהימנע מהבעת ביקורת, נגביל למעשה כמעט לגמרי את יכולתם לבטא ביקורת. השתקת השחקנים תוך אמירה בסגנון "אל תבקרו מכיוון שהממשלה מממנת אתכם", מובילה למקום אחד והוא קביעה שכל אדם המעוניין להיות שחקן בישראל באשר הוא, מחויב ביישור קו עם הממשלה. זוהי פגיעה חמורה הן בחופש הביטוי והן בחופש העיסוק. עקרון זה מקבל משנה תוקף כשלא מדובר בעובדי מדינה, האמונים מתוקף תפקידם על ביצוע מדיניות הממשלה, אלא בעובדים של מוסדות עצמאיים, בעלי ניהול עצמאי, אשר זוכים למימון ממשלתי, בנוסף להכנסות מתרומות, הופעות בחו"ל, מכירת כרטיסים ומנויים.
אולם מעבר לכל, תגובות ראש הממשלה ושרת התרבות לעניין מבטאות התחמקות מדיון רציני. אם נניח לרגע לשאלת המימון הממשלתי, הרי שמקובל במדינות דמוקרטיות שאחד מתפקידיה המרכזיים של האומנות, ובכלל זה התיאטרון, הוא לשקף את החברה ולבקר אותה. על מדינה דמוקרטית להתמודד עם ביקורת באשר היא, קל וחומר כאשר מדובר, כמו במקרה זה, לא רק בהבעת דעה כללית (המבטאת את עקרון חופש הביטוי), אלא בשאלת היכולת לעבוד במקצוע תוך שמירה על חופש המצפון. יותר מכך, כדי ששחקן, כמו כל אומן, יהיה הכי מקצועי שאפשר, החזקה בעמדות ברורות לגבי החברה והמדינה וגם האפשרות לבטא אותן הן חיוניות עבורו.
רק לצורך הדיון, אם ניקח את הטיעון של הממשלה עד הסוף, ניתן לציין שבפועל כל אזרח במדינה מסובסד בצורה כזו או אחרת – מערכת החינוך, קצבאות, כבישים, נקודות זיכוי במס הכנסה וכן הלאה. כך, אף אזרח לא יקרא להפסקת סבסוד תלמיד שכותב בעבודתו כנגד הכיבוש (או בעדו) על ידי משרד החינוך ואף אזרח אף לא יקרא להרחקתו מן הלימודים. במילים אחרות, מבחן הסבסוד לא יכול לשמש הצדקה להשתקת דעות שלא מוסכמות על ידי הממשלה.
בהקבלה נוספת, ניתן לראות שבמקומות בהם מותר לעבוד בשבת, לא יפוטר אדם דתי שמצפונו מונע ממנו מלעבוד בשבת.
לבסוף, הייתי רוצה להתמודד עם הטיעון השני המועלה – גם באריאל יש אזרחים והם זכאים לשירותים. זוהי טענה קצת יותר חזקה מהקודמת, אולם גם היא נופלת בבחינה מעמיקה יותר. לו הייתה ישראל מכירה באמת בהשתייכותה של אריאל למדינה, היא הייתה מספחת אותה. אולם מאחר שברור לכולם שלא כך, שאריאל ממוקמת ממש במרכז הגדה המערבית (ולא בצמוד לקו הירוק ובאזור מוסכם, כפי שטוענים חלק מהמתנגדים למחאת השחקנים), וזאת מכיוון שהיא נבנתה על-מנת לספח שטחים ולהקשות על הפלשתינים להקים מדינה, הרי שמגוחך לטעון שדין אריאל כדין חיפה, בית-שמש או נצרת.
לסיכום, נראה שקל למצוא תירוצים וסיבות להשתיק דעת אדם – הרבה יותר קשה להתמודד עם תוכנה.
אז נתראה היום בשעה 18:00 מול הבימה בתמיכה בחופש הביטוי בכלל ובזכות שלא לקחת חלק בכיבוש.
