הקורבן הראשון של האלימות

בשבועות האחרונים מתחולל דיון רציני ומשמעותי בנושא האלימות בחברה הישראלית. לא מדובר רק ברציחות והאלימות הפיזית ברחובות, אלא גם באלימות מילולית, בין אם של שרי הממשלה ובין אם של הטוקבקיסטים הרבים.

התגובות, הן לחלק מהרציחות והן להתבטאויות המכפירות והמביכות התמקדו בסכנה של ההסתה. במקביל, על סדר יומה של הכנסת עומדות היום לא פחות משלוש הצעות חוק העוסקות בחופש הביטוי (ושלילתו) וכן חקיקה נוספת הנוגעת באלמנטים דומים כגון צנזורה באינטרנט, חוק הביומטרי וכן הלאה.

אם תתקבל חקיקה המגבילה יותר את חופש הביטוי, את האפשרות להפגין וחודרת אל המרחב האישי, הרי שיהיה מדובר בניצחון של אותן פעולות אלימות. הרצח והאלימות לאורך השנים כנגד הקהילה הגאה מגיע ממקום של חוסר סובלנות כלפי "האחר" והחופש שלו לביטוי אישי (מעצבן ככל שיהיה). בוגי יעלון מנסה בדבריו להוציא ארגונים חוקיים לפעולותיהם אל מחוץ לקונצנזוס ונראה אף שלסמנם כמטרה ציבורית; חקיקה נוספת הנוגעת להגבלות ביטוי ופעולות של אינדיווידואלים וארגונים עלולה להביא לכך שדווקא היא זו שתגשים את משאלתו של יעלון.

סממן ברור לחברה דמוקרטית הוא חופש הביטוי. כאשר אנחנו חושבים על משטרים דיקטטוריים למיניהם, אל מול המדינות הדמוקרטיות וההבדלים ביניהם, החופש של אדם או ארגון להביע את דעתו הוא אחד מההבדלים המשמעותיים. בימים אלו, כאשר אנחנו בוחנים את החברה האיראנית, אנו כועסים, ומביעים זאת, על התנהלות השלטון אל מול המוחים כנגד תוצאות הבחירות כביכול. אותה מחאה עלתה גם כלפי סין בזמנים שונים בהקשר לטיבט או להפגנות הסטודנטים ב 1989. אבל לערך של חופש הביטוי יש מקורות נוספים. לדוגמא, מקורות ביהדות במידה רבה, אם כי לא חד משמעית מכירים בדעות שונות והלגיטימיות שלהן, גם כאשר מדובר במיעוט (למשל, בית הלל מול בית שמאי).

אם אנחנו מכירים בחשיבות של חופש הביטוי, הרי שבמדינה מפולגת ומשוסעת כמו ישראל, מדובר בערך חשוב כפליים. אזרחי ישראל מתמודדים עם מלחמות ולחימה, כיבוש, התנחלויות, פלגים דתיים, מיעוט לאומי, פליטים ועובדים זרים, עדות ודתות. אין ספק שגם מגדר ונטייה מינית נספרים, אם כי בתמונת מצב זו, מפתיע שאפליה על בסיס זה והיחס במקרים רבים טוב ממדינות דמוקרטיות רבות אחרות. עם זאת, במצב זה של החברה, פגיעה ומניעת חופש ביטוי עלולים להביא לכדי אלימות נוספת. כמובן שהאלימות על גווניה אינה מקובלת ואינה לגיטימית. במקביל, חופש הביטוי אינו רק נחלת השמאלנים, הומואים וערבים אלא גם של הימין, סהרורי ככל שיהיה. המגבלות על האפשרות להפגין נגד ההתנתקות היו בלתי לגיטימיות – גם אם מטרת ההפגנות היתה ניסיון אחרון לטובת המשך קיום התנחלויות ברצועת עזה (דבר פסול לטעמי).

החקיקה הפלילית בישראל עונה על הצורך להבחין בין חופש ביטוי לגיטימי לבין הסתה לפעולות פיזיות ואלימות. יותר מכך, לכאורה אדם הפועל לעורר אי-רצון או מורת רוח, או איבה בין חלקים שונים של האוכלוסין, יכול לזכות לחמש שנות מאסר וזאת בהתאם לעבירת המרדה. לשמחתי, דווקא בתי המשפט לא ששים בדרך כלל לפגוע בחופש הביטוי.

המבחן של המדינה הדמוקרטית הוא באפשרות של לקבל גם את הביטויים הקשים והמעצבנים ולא לאסור את פרסומם אלא להבין שיש לגיטימיות לזכות לאומרם. הנוהרים לדמוקרטיה המתגוננת ומעדיפים לאסור כל פרסום מעצבן למעשה חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה שכן הדמוקרטיה המתגוננת כבר איננה דמוקרטיה.

על מדינת ישראל להוכיח שחופש הביטוי הוא ערך עליון (ובהקשר זה להעביר בקריאה שניה ושלישית את החוק המאפשר חופש ביטוי והתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה – שם חופש הביטוי עוד לא קיים) ובמקביל, תחת אור הזרקורים לנושא האלימות, להכפיל את תקציב משטרת ישראל ולהפנים שינויים מערכתיים במערכת החינוך על מנת להתמודד עם הנושא (בהרצליה, לדוגמא, פועלת מזה כעשור תכנית העשרה בתחום הדמוקרטיה). האלימות לא תפחת אם אנשים יפחדו להביע את דעתם, אבל יש סיכוי להפחיתה אם המשטרה תפתח מערך מודיעין שיכול למנוע פשיעה מצד אחד ויהיה בידה מספיק כוח אדם על מנת לתפוס את אלו שפשעו ולהעמידם לדין.