ביום שישי קראתי את כתבתו של ארי שביט על יוזמתם החדשה של שמואל הספרי ואלדד יניב לפרסם מניפסט חדש, שיספק מצע לשמאל חדש ומשופר, שמאל שיהיה חף מכל הבעיות המוכרות של השמאל הקיים, ויספק אלטרנטיבה לציבור השמאלני בישראל.
לשמאל בישראל אכן יש בעיות רבות ועמוקות ואין חולק על כך. בראש וראשונה סובל השמאל ממיעוט של ייצוג בכנסת. כמו כן, קולו אינו נשמע מספיק במגוון מקרים ונושאים. הוא לא מצליח להסביר את רעיונותיו לציבור ולהשפיע על מדיניות.
במצב זה, יש אכן צורך בשינוי גישה ובעיקר בחשיבה מחדש על האמצעים בהן מפלגות השמאל מעבירות את המסר שלהן לציבור ומצרפות אותו לחזון שלהן. לכאורה, המניפסט החדש של הספרי ואלדד מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון.
אולם אין רחוק מכך. ככל שמגלים יותר על היוזמה ועל מניעיהם של היוזמים, כך נהיה ברור מאוד שלא שמאל, לא חדש, לא שוחר שלום ובטח שלא חברתי. אם תקראו את הטקסט בקפידה, תגלו כי השניים אינם מציעים דברים קונקרטיים חיוביים, אלא שואבים מביקורת על כל העולם והולכים על גישת השלילה. כל המפלגות רעות, כל הפוליטיקאים עצלנים, כל הרעיונות לא רלוונטיים. דווקא משני אישים המתיימרים להבין משהו בפוליטיקה, העלמת העין מהאמת מאכזבת ומעצבנת במיוחד.
נתחיל בהתייחסות למניפסט עצמו. קראתי והזדעזעתי שהאנשים האלה קוראים לעצמם שמאלנים. מי שרואה עצמו שמאל חברתי, שם בראש וראשונה את שוויון הזכויות לנגד עיניו. הוא רואה בכולם אזרחים שווים וקובע כי יש זכויות בסיסיות שאינן תלויות בדבר. גם לא בשירות צבאי. אני מסכים לגמרי שיש צורך במנגנון שוויוני של שירות צבאי או אזרחי לכולם. הדבר יתרום הן להשוואת חובות האזרחים והן למדינה. אולם ברור לכל שמאלני אמיתי שאין להתנות את הזכויות בחובות.
בואו ניזכר מי המפלגה שמובילה את השיח הזה כיום – ישראל ביתנו. הנוסחה שלהם מאוד דומה – לא שירת בצבא? נשלול את אזרחותך. ההצעות של הספרי ויניב יכולות להשתלב היטב בקמפיין הבא של ליברמן. התניית זכויות אזרחיות וחברתיות בחובות, משמעותה הפקרה אזרחית, פגיעה בשוויון והתעלמות מהאחר. היומרה של הכותבים להציג את השיח הלא דמוקרטי הזה כשמאל היא לא רק חצופה, אלא גם מסוכנת. הימין כבר מאמין בזה, ועכשיו יש סכנה שמאחר ששני אישים מוערכים אומרים שזה שמאל, הציבור הכללי גם יתחיל להאמין.
עוד יותר חצופה היא הביקורת שלהם על השמאל הציוני הקיים. נכון, שמענו הרבה ב2006 על "בייליניזם" ועל "מרצ רק עוסקת בשלום" אבל אפילו הציבור יודע יותר מהם, שג'ומס, יו"ר מרצ, נחשב למומחה הכי גדול בכנסת בנושא התקציב ולא מפספס ישיבה של ועדת הכספים של הכנסת. אבל אולי הספרי ויניב לא חושבים שהתקציב נוגע בנושאים חברתיים. כנראה שזה רק קשור לשלום (הרי אם זה קשור למרצ, זה כנראה רק קשור לשלום).
הם כנראה לא שמעו על פעילותו הנרחבת של ג'ומס למען הבדואים בדרום. ימים ספורים לאחר שסיעת מרצ מעלה לדיון מיוחד בכנסת את הנושא של דחיית תלמידים יוצאי אתיופיה מבתי ספר בפתח תקווה, טוענים יניב והספרי, כי למרצ ולג'ומס, העומד בראשה, אין מקום בסדר היום לדבר מלבד הליך השלום, כולל יוצאי אתיופיה. הם כנראה לא שמעו על ח"כ לשעבר רן כהן שחוקק את חוק הדיור הציבורי, שבעזרתו התאפשר לאלפי משפחות עניות להשיג דיור במחירים נמוכים. הם כנראה לא שמעו על ח"כ אילן גילאון, שליווה את מאבק הנכים ועכשיו מוביל את שדולת בעלי המוגבלויות בכנסת. הם כנראה לא שמעו שחלק רב מפעילותה של ח"כ לשעבר זהבה גלאון בכלל לא נגע לפלסטינים אלא לקורבנות סחר בנשים. הם שכחו שח"כ ניצן הורוביץ הוא מחברי הכנסת המובילים בחקיקה בנושאים סביבתיים ואזרחיים. באמת קל מאוד להתעלם מהעובדות כשרוצים רק להתנגח.
אכן הציבור עדיין מחזיק בדעה השגויה שהשמאל עוסק רק בשלום. אבל תפיסה מוטעית זו נגרמת ומונצחת בדיוק בגלל אנשים חסרי אחריות וחסרי בושה כמו הספרי ויניב, שמסיבותיהם שלהם ממשיכים לטעון דברים אלה, שאין להם קשר למציאות, אבל משכנעים בקלות את הציבור. גם עמיר פרץ אמר זאת ב2006 ואז הלך והצביע נגד חוק העלאת שכר המינימום שהציעה סיעת מרצ, למרות שההצעה נכללה בראש הקמפיין שלו במערכת הבחירות באותה שנה. מאוד נוח לטעון שהאחר "לא חברתי". כולם יודעים שהציבור לא יבדוק אתכם. שהציבור לא באמת ילך לאתר האינטרנט של הכנסת ויספור כמה הצעות חוק חברתיות הגישו סיעות השמאל לעומת הצעות חוק שעוסקות בשלום ולעומת הצעות חוק חברתיות שמגישות סיעות מהימין (כולל ש"ס!). כמובן שאין זה מפחית מחשיבות השגת שלום וקידומו שזהו חלק אידיאולוגי ממצען של מפלגות שמאל בכל רחבי העולם ואין להתבייש בחתירה למניעת אלימות.
הכי חמורה ומדאיגה היא היומרה שלהם להגדיר מחדש את השמאל הלאומי. מפלגות מרצ והעבודה הן כבר מפלגות ציוניות. אבל זה לא מספיק להספרי ויניב. הם חוברים לימין בדרישה כלפי חברי מפלגות השמאל להוכיח שוב ושוב את נאמנותן למדינה. בעיניהם, אי אפשר גם לפעול למען השלום וגם להיות לאומי. בכך הם משרתים בדיוק את האג'נדה של הימין, שמנסה ואף מצליח בשנים האחרונות לגנוב מהשמאל את הבעלות על הציונות, ולהגדיר את הציונות כך שהיא למעשה מוציאה מתוכה את השמאל שמאמין בהומניזם ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים. מעכשיו, שמאלנים יצטרכו לבחור, האם הם "לאומיים" או לא – אם לא, הם אוטומטית נחשבים לבוגדים ולאנטי ציוניים.
שוב הספרי ויניב מוכיחים שעקרונותיהם ה"שמאלנים" סלקטיביים. שוויון זה חשוב, אבל רק בחובות. אסור להזניח את האחר במצוקתו, אבל לעניין זה לא נחשבים הפלסטינים, אשר השאיפה להפוך את חייהם לנסבלים נחשבת למותרות של השמאל ומוצגת על-ידי הספרי ויניב כמנותקת לגמרי מהעקרונות השמאליים של חירות ושוויון, הזכות לחיים וחופש התנועה.
נוצרה פה סיטואציה מעניינת. מצד אחד, השיח של הספרי ויניב מאוד דומה לשיח הימני הליכודניקי. הם אף נתנו החליטו לאמץ את המושג השגור ביותר בפי טוקבקיסטים מהימין – "סמול" (מושג שכוונתו מעליבה בכוונה) וקבעו כי השמאל היום אינו פטריוטי מספיק. ומצד שני, הם קוראים לעצמם שמאלנים, ומדבריהם אף משתמעת קריאה למפלגת שמאל חדשה. קשה למצוא מקום להתחיל על מנת לנסות ולהבין את מקור הדברים והשפעתם. קשה לשלול היום את האפשרות שמקור הדברים הוא רצון לתמוך באחד הצדדים הניצים בתוך מפלגת העבודה (אולי הצד שמתנהל כבר כמפלגה נפרדת?). אם כך, הרי שמדובר בניצול ציני של דעת הקהל הקיימת (והשגויה במידה רבה) על-ידי אנשים שאמורים לדעת יותר טוב.
כך או כך, הרי שדבר אחד ברור – הכותבים לא מחזיקים בעקרונות שמאליים ולא מכירים את השמאל הישראלי.
*תודה רבה ומקרב לב למאיה על העריכה והערותיה
