חנכתי את הבלוג החדש שלי בפוסט ראשון על חופש הביטוי וחשבתי, לתומי, שאנו עומדים ממילא בפני תקופה רגועה, יחסית, בתחום זה. הויכוח חסר התוחלת על שבדיה כבר היה בסופו, התבטאויותיו של בוגי יעלון נטחנו עד תום והרגשתי שהיתה לי מילה נוספת לומר לעניין חופש הביטוי. לא עובר זמן רב ואנו נתקלים שוב בפנים המכוערות של הגבלת חופש הביטוי.
ד"ר ניב גורדון, מרצה באוניברסיטת בן גוריון, לאחר שהרגיש, כנראה, כי כלו הקיצים, פרסם מאמר, דעה, בלוס אנג'לס טיימס, לפיו הדרך היחידה למנוע קיומה של מדינת אפרטהייד בישראל היא באמצעות לחץ בינלאומי שיביא בסופו של דבר לקיומן של שתי מדינות, ישראל ופלסטין. במאמר מסביר ד"ר גורדון, כי למעשה הפתרון של מדינה אחת (עם שוויון זכויות לכולם, כולל הפלסטינים) אינו פרקטי ולכן, על מנת להגיע לפתרון שתי המדינות, על העולם להפעיל לחץ משמעותי על ישראל – כל דרך אחרת אינה מספיקה. הוא לא מסתפק באמירה הכללית ומסביר את הקו שיוביל לכך וכולל החרמת מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, חברות וגופים המבוססים על הכיבוש, או מרוויחים ממנו וכן אירועי תרבות זרים המגיעים לישראל שלא מתוך מטרה למחות על הכיבוש.
בנוגע לכוונותיו של גורדון, אין שאלה, כאשר הוא חוזר לאורך המאמר ומסביר שזו הדרך היחידה שילדיו יוכלו לגדול במדינת ישראל. בנוגע להצעתו של גורדון, כמובן שיש מקום לויכוח. גם אם נשים בצד, לצורך הדיון, את התומכים בהמשך הכיבוש (ללא כל פתרון אמיתי לסכסוך), אני בטוח שבין המתנגדים לכיבוש אין בהכרח הסכמה להצעתו של גורדון.
בשבוע שחלף מאז פרסום המאמר, התחרו מנהיגי המדינה וסתם חובבי דמוקרטיה אחרים (כן, בציניות) לתקוף את ד"ר גורדון תוך כדי קריאה לפטרו. בין המתרעמים היה למשל, לא למרבה ההפתעה, שר החינוך גדעון סער, שטרח להגיע לעצרת בכיכר לאחר הרצח בברנוער שקראה לשוויון.
בתזמון מעניין, הבישוף דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום, השווה את המצב בישראל לאפרטהייד שהיה בדרום אפריקה ורמז שיש צורך בלחץ חיצוני על ישראל על מנת שזו תוותר על השטחים.
לא אפתח כאן את השאלה האם קיים היום אפרטהייד בישראל (למרות שהטיעונים לכך מאוד חזקים) ולא לגבי האפקטיביות של לחץ חיצוני על מדינת ישראל לצורך התקדמות לסיום הסכסוך (שהיה בעבר מאוד אפקטיבי) אלא אחזור אל חופש הביטוי.
כיום במוסדות להשכלה גבוהה (בישראל), שכביכול נחשבים למקומות ליברליים בהקשר של חופש הביטוי וזכויות הפרט, אין באמת זכות לחופש ביטוי והתארגנות. עד לפני כשנתיים לא היתה כל חקיקה שהתייחסה לנושא. בית המשפט העליון הכיר תמיד בדו מהותיות של המוסדות להשכלה גבוהה ובתוך כך לזכותם לקבוע התנהלות פנימית בנהלים ותקנונים. במסגרת זו, רוב המוסדות להשכלה גבוהה בארץ לא איפשרו (בתקנון ודה פקטו) חופש ביטוי והתארגנות פוליטיים. יוצאי דופן אלו אוניברסיטת תל אביב (אם כי שאלת מסחר ורווחיות מנעה בעבר פעילות פוליטית כאשר זו הוגבלה לטובת השכרת דוכנים מסחריים בשבוע הראשון של הלימודים) והאוניברסיטה העברית, בה אמנם קיימות מגבלות, אך בדרך כלל לא במידה העולה בכדי מגבלה משמעותית על חופש הביטוי של הפרט.
במוסדות אחרים קיימות מגבלות רבות, בין אם המדובר באיסור על שימוש בשמות מפלגות באוניברסיטת בר אילן (והחתמת 100 סטודנטים חברי תא מדי סמסטר על מנת להפעילו), בין אם המדובר במגבלה כוללת על כל ביטוי מפלגתי במרכז הבינתחומי (אלא אם כן מדובר בשליחת דוא"ל לכלל הסטודנטים, הבוגרים וחברי הסגל המסביר כי ההתמודדות של פרופ' רייכמן ברשימת קדימה מהווה שליחות לאומית) ובין אם המדובר במגבלות כה משמעותיות באוניברסיטת חיפה, עד כי סטודנט שקיבל אישור למחות על כך בפני אחד מהגופים המנהלים, הועמד על כך לדין משמעתי.
לפני כשנתיים, חוקקה הכנסת את חוק זכויות הסטודנט. למרות שבמקביל כבר עמדה בפני הכנסת הצעת חוק חופש הביטוי וההתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה, עבר חוק זכויות הסטודנט והתייחס בקצרה מאוד לתחום חופש הביטוי. מירב ההתייחסות הגיע לכדי השארת הגדרת חופש זה על ידי המוסדות בתקנונן (למעשה לא שינה דבר מהותי). למרות זאת, יצויין כי במקרה ספציפי, פירש בית המשפט המחוזי בבאר שבע את החוק כך שכאשר אוניברסיטת בן גוריון הסכימה לאפשר קיום הפגנה – בתוך אולם – קבע ביהמ"ש, כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ועמד על כך שיתאפשר קיום ההפגנה במקום חיצוני.
מכון המחקר של הכנסת בחן נושא זה וכן השווה את חופש הביטוי במוסדות להשכלה גבוהה בישראל מול מדינות זרות.
בפוסט הקודם כתבתי, כי "המבחן של מדינה דמוקרטית הוא באפשרות של לקבל גם את הביטויים הקשים והמעצבנים ולא לאסור את פרסומם אלא להבין שיש לגיטימיות לזכות לאומרם". והנה, ד"ר גורדון העמיד את המדינה ואת אוניברסיטת בן גוריון בדיוק במבחן זה. פעם נוספת אלו נכשלו.
אין ספק שקריאה ללחץ בינלאומי על ישראל זה מעצבן. זה יכול אף להכעיס. לדבר על האפשרות של אפרטהייד בישראל מעצבן לא פחות – הרי אנחנו הכי צודקים בעולם ותמיד הקורבנות, כיצד אנחנו מפעילים מדינת אפרטהייד? טוב, אני גולש... בטוחני, כי ישנם בנמצא עשרות מחקרים המראים, כי התנהלות מדינת ישראל אינה עולה בכדי מדיניות של מדינת אפרטהייד, אך עצם קיומם ועצם הדיון מצביעים על כך שאפרטהייד או לא, יש לנו בעיה. אך אלו אשר פוסט זה יכעיסם וישתמשו במחקרים אלו כתשובה, חוזרים שוב על הטעות הבסיסית בדיון בנוגע לחופש הביטוי; השימוש במחקרים לגיטימי כאשר התוצאות עולות בקנה אחד עם עמדתם. מחקרים שהיו מראים, לכאורה, תוצאה אחרת, אינם לגיטימיים אף לשם הדיון.
בשנת 2000-2001 כיהנתי כיו"ר הסטודנטים של מרצ והייתי עד, מקרוב, לאבסורד של הגבלת חופש הביטוי, דווקא במוסדות להשכלה גבוהה. לפני כשלוש שנים, עידן גולדברגר, יו"ר הסטודנטים של מרצ דאז, ואנוכי, ניסחנו את הצעת החוק לחופש ביטוי והתארגנות במוסדות להשכלה גבוהה. ההצעה הוגשה על ידי כל חברי הכנסת של מרצ וחתומים עליה חברי כנסת מרוב הסיעות בכנסת (הדבר נעשה עם מאיה קרבטרי, יו"ר הסטודנטים של מרצ כיום) והיא בהליכי חקיקה, אם כי יש להחיל עליה כעת דין רציפות.
זכותו של ד"ר גורדון להביע את עמדותיו עומדת כיום במבחן. על המדינה לאמץ את החוק ולהבטיח את חופש הביטוי במוסדות להשכלה גבוהה.
