מחר (יום ראשון, 15 נובמבר) תיכנס לתוקפה החלטת הממונה על שוק ההון במשרד האוצר (המפקח על הביטוח) להעלות את תעריפי הביטוח לדו-גלגליים. למרות שכבר כתבתי בנושא, אני מוצא לנכון להעלות פוסט נוסף בניסיון להסביראת הבעייתיות הערכית שבהפרדת ביטוחי הדו-גלגליים משאר ביטוחי החובה.
כל אדם חושף את עצמו למגוון ושלל סיכונים. בין אם המדובר בסיכונים רפואיים הנובעים ממחלה או תאונה, בין אם המדובר בסיכונים כספיים הקשורים לנזקים, למשל לדירה, רכב וכדומה ובין אם המדובר בסכנה שלא ישארו לו חסכונות בעת הגיעו לגיל הפרישה. המדינה החליטה בנוגע לרוב הסיכונים הרלוונטיים, כי היא לא תגן בעצמה על האזרחים אלא תאפשר לחברות עסקיות, תחת פיקוח ורגולציה, לעשות זאת (וחשוב להדגיש, כשאני מדבר בפוסט זה על סיכונים, כוונתי אינה לשאלה של איזה כלי רכב יותר מסוכן אלא לסיכון שחברות הביטוח לוקחות כשהן יוצרות חוזה ביטוח עם מבוטח).
הדרך של החברות להגן על האזרחים היא באמצעות ביטוח. ומה זה אומר? בואו ניקח לדוגמא ביטוחי דירה; נניח שלעשרה אחוזים מהאזרחים יגרם בשנה הקרובה נזק לדירה. אם לאף אחד אין ביטוח, כל אחד ישלם את הנזק שנגרם לו, גם אם מדובר בסכומים אסטרונומיים. מצד שני, אם כלל האוכלוסייה תכסה את הנזק לאותם עשרה אחוזים, כל אדם ישלם מעט – ובצורה שלא תפגע בו כלל. זה מה שהביטוח עושה – כל אדם משלם פרמיה נמוכה, אך במידת הצורך מקבל החזר שיכול אף להיות מאוד גבוה. החזר זה מתקבל מכספו שלו ומכספם של מבוטחים נוספים ששילמו פרמיות אך לא היו צריכים לקבל תגמולים.
חברות הביטוח משחקות בסיכונים – עושות חישובים ארוכים ומסובכים המאפשרים להן לגבות יותר כסף מהסכום שהן צריכות לשלם וכך כל האזרחים המבוטחים מרוויחים והחברות עצמן יוצאות ברווח מהכסף שנשאר.
במשחק זה, ככל שהקבוצה המבוטחת יותר גדולה, כך הסיכון קטן והרווח עולה. במקביל, אם יוגדרו קבוצות קטנות יותר ויותר לפי קריטריונים אלו או אחרים, וכל אחת תצטרך להיות מאוזנת בפני עצמה, אזי חלקן יהיו מאוד רווחיות וחלקן מאוד מפסידות; או לחילופין, חברי הקבוצות המפסידות ישלמו פרמיות המתקרבות לסכומי הפיצויים – ואולי בסוף רכישת ביטוח לא תיהיה משתלמת. למעשה, אם חברות הביטוח ידעו לחשב מספיק טוב למי הן בטוח יצטרכו לשלם תגמולי ביטוח ולמי לא, ובצורה זו יחלקו אותם לקבוצות, הרי שהביטוח יאבד את ערכו בצורה מוחלטת.
זה בדיוק מה שקורה בביטוחי כלי הרכב הדו-גלגליים. נוצרה הפרדה בין כלי רכב דו גלגליים לבין כלי רכב אחרים וזאת למרות שכולם נדרשים באותו סוג ביטוח חובה בדיוק על פי חוק. הטענה שחברות הביטוח לא מרוויחות, אלא אולי אפילו מפסידות מביטוח קטנועים ואופנועים יכולה להיות נכונה, עובדתית, אך אינה רלוונטית אלא רק לאותה חברה עצמה. יותר מכך – העובדה שהמדינה מחייבת ברכישת ביטוח זה, מביאה למצב שרוכבים רבים יכולים לשלם פרמיות ביטוח שמתקרבות בסכומיהן, או אף עוברות, את התגמולים.
במקביל, כבר מיושמת יוזמה ויש עניין מצד משרד האוצר להרחיבה, לפיה תיהיה השתתפות עצמית מוגדלת בתמורה להנחה סמלית בביטוח (היום, השתתפות עצמית של 10,000 ש"ח בתמורה להנחה בת 11% בביטוח חובה). במקרה שלי, למשל, זה יחסוך לי בשנה הבאה כ – 400 ש"ח, אך על כל נזק גופני שיגרם לי ויוערך בפחות מ – 10,000 ש"ח, לא אקבל פיצוי כלל! הרחבה של אופציה זו אולי תסייע לחברות הביטוח להגדלת רווחיהן, אך היא אינה בעלת משמעות לטובת כלל האוכלוסיה והיא תיפגע, שוב, באלו שהינם פחות בעלי אמצעים.
בהקשר זה, גם יוזמות שעלו בימים האחרונים של חברות ביטוח כמו אליהו והכשרת היישוב, למעשה גורמות יותר נזק מתועלת. חברות אלו מציעות לבטח רוכבים ותיקים ובטוחים, בתעריפים יותר זולים. המשמעות היא הפרדתם משאר קבוצת הרוכבים ולמעשה בסופו של דבר, לגרום לכך שביטוחי הדו-גלגליים יהיו בהפסד גדול יותר שכן הרוכבים שרק משלמים לביטוח ולא מנצלים אותו לא משתתפים בקבוצה. מדובר שוב בחלוקה לקבוצות שתחייב לפי היגיון המפקח על הביטוח העלאה נוספת בתעריפי הביטוח.
לסיכום, העלאת תעריפי הדו-גלגליים היא ניסיון של המפקח על הביטוח לעשות "הפרד ומשול" (שבינתיים מצליח). על כולנו – רוכבים ונהגים – להזכיר למפקח, לשר האוצר ולראש הממשלה שמשמעות הביטוח היא אחריות הדדית וסולידריות חברתית, לא רק רווחים לחברות פרטיות.
על כן, יש להמשיך ולקדם הליכי חקיקה להעברת תחום ביטוח החובה לידי המדינה באמצעות הביטוח הלאומי.
על כן, ב – 15 תל אביב עומדת.
כל אדם חושף את עצמו למגוון ושלל סיכונים. בין אם המדובר בסיכונים רפואיים הנובעים ממחלה או תאונה, בין אם המדובר בסיכונים כספיים הקשורים לנזקים, למשל לדירה, רכב וכדומה ובין אם המדובר בסכנה שלא ישארו לו חסכונות בעת הגיעו לגיל הפרישה. המדינה החליטה בנוגע לרוב הסיכונים הרלוונטיים, כי היא לא תגן בעצמה על האזרחים אלא תאפשר לחברות עסקיות, תחת פיקוח ורגולציה, לעשות זאת (וחשוב להדגיש, כשאני מדבר בפוסט זה על סיכונים, כוונתי אינה לשאלה של איזה כלי רכב יותר מסוכן אלא לסיכון שחברות הביטוח לוקחות כשהן יוצרות חוזה ביטוח עם מבוטח).
הדרך של החברות להגן על האזרחים היא באמצעות ביטוח. ומה זה אומר? בואו ניקח לדוגמא ביטוחי דירה; נניח שלעשרה אחוזים מהאזרחים יגרם בשנה הקרובה נזק לדירה. אם לאף אחד אין ביטוח, כל אחד ישלם את הנזק שנגרם לו, גם אם מדובר בסכומים אסטרונומיים. מצד שני, אם כלל האוכלוסייה תכסה את הנזק לאותם עשרה אחוזים, כל אדם ישלם מעט – ובצורה שלא תפגע בו כלל. זה מה שהביטוח עושה – כל אדם משלם פרמיה נמוכה, אך במידת הצורך מקבל החזר שיכול אף להיות מאוד גבוה. החזר זה מתקבל מכספו שלו ומכספם של מבוטחים נוספים ששילמו פרמיות אך לא היו צריכים לקבל תגמולים.
חברות הביטוח משחקות בסיכונים – עושות חישובים ארוכים ומסובכים המאפשרים להן לגבות יותר כסף מהסכום שהן צריכות לשלם וכך כל האזרחים המבוטחים מרוויחים והחברות עצמן יוצאות ברווח מהכסף שנשאר.
במשחק זה, ככל שהקבוצה המבוטחת יותר גדולה, כך הסיכון קטן והרווח עולה. במקביל, אם יוגדרו קבוצות קטנות יותר ויותר לפי קריטריונים אלו או אחרים, וכל אחת תצטרך להיות מאוזנת בפני עצמה, אזי חלקן יהיו מאוד רווחיות וחלקן מאוד מפסידות; או לחילופין, חברי הקבוצות המפסידות ישלמו פרמיות המתקרבות לסכומי הפיצויים – ואולי בסוף רכישת ביטוח לא תיהיה משתלמת. למעשה, אם חברות הביטוח ידעו לחשב מספיק טוב למי הן בטוח יצטרכו לשלם תגמולי ביטוח ולמי לא, ובצורה זו יחלקו אותם לקבוצות, הרי שהביטוח יאבד את ערכו בצורה מוחלטת.
זה בדיוק מה שקורה בביטוחי כלי הרכב הדו-גלגליים. נוצרה הפרדה בין כלי רכב דו גלגליים לבין כלי רכב אחרים וזאת למרות שכולם נדרשים באותו סוג ביטוח חובה בדיוק על פי חוק. הטענה שחברות הביטוח לא מרוויחות, אלא אולי אפילו מפסידות מביטוח קטנועים ואופנועים יכולה להיות נכונה, עובדתית, אך אינה רלוונטית אלא רק לאותה חברה עצמה. יותר מכך – העובדה שהמדינה מחייבת ברכישת ביטוח זה, מביאה למצב שרוכבים רבים יכולים לשלם פרמיות ביטוח שמתקרבות בסכומיהן, או אף עוברות, את התגמולים.
במקביל, כבר מיושמת יוזמה ויש עניין מצד משרד האוצר להרחיבה, לפיה תיהיה השתתפות עצמית מוגדלת בתמורה להנחה סמלית בביטוח (היום, השתתפות עצמית של 10,000 ש"ח בתמורה להנחה בת 11% בביטוח חובה). במקרה שלי, למשל, זה יחסוך לי בשנה הבאה כ – 400 ש"ח, אך על כל נזק גופני שיגרם לי ויוערך בפחות מ – 10,000 ש"ח, לא אקבל פיצוי כלל! הרחבה של אופציה זו אולי תסייע לחברות הביטוח להגדלת רווחיהן, אך היא אינה בעלת משמעות לטובת כלל האוכלוסיה והיא תיפגע, שוב, באלו שהינם פחות בעלי אמצעים.
בהקשר זה, גם יוזמות שעלו בימים האחרונים של חברות ביטוח כמו אליהו והכשרת היישוב, למעשה גורמות יותר נזק מתועלת. חברות אלו מציעות לבטח רוכבים ותיקים ובטוחים, בתעריפים יותר זולים. המשמעות היא הפרדתם משאר קבוצת הרוכבים ולמעשה בסופו של דבר, לגרום לכך שביטוחי הדו-גלגליים יהיו בהפסד גדול יותר שכן הרוכבים שרק משלמים לביטוח ולא מנצלים אותו לא משתתפים בקבוצה. מדובר שוב בחלוקה לקבוצות שתחייב לפי היגיון המפקח על הביטוח העלאה נוספת בתעריפי הביטוח.
לסיכום, העלאת תעריפי הדו-גלגליים היא ניסיון של המפקח על הביטוח לעשות "הפרד ומשול" (שבינתיים מצליח). על כולנו – רוכבים ונהגים – להזכיר למפקח, לשר האוצר ולראש הממשלה שמשמעות הביטוח היא אחריות הדדית וסולידריות חברתית, לא רק רווחים לחברות פרטיות.
על כן, יש להמשיך ולקדם הליכי חקיקה להעברת תחום ביטוח החובה לידי המדינה באמצעות הביטוח הלאומי.
על כן, ב – 15 תל אביב עומדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה